אסף וגל - שתי נשמות יקרות /
לפעמים לאחרונה אתה רוצה לקום בבוקר בלי המעונן הזה. אבל כולנו נעים כרגע מזעזוע לזעזוע, מעובדות לתירוצים, מעצב לרגע שמח, מדאגה לחטופים, לפצועים, למשפחות ומאצילות נפש אחת לשנייה. ולאור הרגישות הזאת גם חג החנוכה נהיה אמירה של אור בחושך ונפילתו בקרב של גל איזנקוט ז"ל, הבן של גדי וחנה, זיעזעה את אמות הסיפים והעציבה את הארץ. כל נפילת חייל היא זעזוע למשפחתו, לכלל עם ישראל. כל הודעת "דובר צה"ל מוסר" גורמת לצער ולבכי עמוק למשפחתו ולכל עם ישראל, שהמושגים ישראל הזאת וישראל ההיא נמחקו בו לגמרי. ועדיין, באופן אישי כיוון שנכחתי כזמר בהלוויה של אל"מ אסף חממי ז"ל, ובסוף השבוע באותו "תפקיד" בהלוויה של גל מאיר איזנקוט ז”ל, שתי נשמות יקרות, חשתי משהו יקר ועצוב לשתף בו אתכם.
הרחובות המו אדם / הרחובות בהרצליה ביום שישי שעבר, העיר שבה גרה משפחת איזנקוט הצנועה והאצילית, המו אדם. הם כמעט המריאו מרוב עומס אנשים נושאי דגלים. וגם אם שיירת ראש הממשלה חסמה אותם, זה לא גרם למישהו מתושבי הרצליה לסגת מלחלוק כבוד אחרון ללוחם המקסים הזה, בן 25, גל ז"ל. אחר כך איכשהו פילסנו את דרכנו פנימה לבית העלמין הקטן. האמת שבלילה לא ישנתי. הכאב של משפחת איזנקוט והאבא גדי חפר את נשמתי וגופי. לכבוד גדי שרתי ביום שחרורו מצה"ל כרמטכ"ל, והיו אז מלא צחוקים בקהל כשזייף איתי.
החברות / תפסנו מקום בכיסאות הפלסטיק, במקרה ליד חבריו הטובים של גל. חלקם היו במדים צמודים לרובים שלהם. וכולם עטופי דמעות. חלק ממשמעות הבכי החדש בא כאן לידי ביטוי. פעם גברים לא היו בוכים בפרהסיה, אלא בלילה. עכשיו חלקם געו בבכי שלהם, חלק נעו בשתיקתם, וחלק תבעו את עלבונם שעה שכמה מהפוליטיקאים שבאו לכבד את חבר הקבינט והרמטכ"ל לשעבר ובלטו במיטב חליפותיהם, תפסו להם את המקום. "אנחנו המשפחה שלו", אמרו מישהו ומישהי מהחברים והחברות הקרובים של גל. אחר כך הם עלו בזה אחר זה והספידו את חברם ברגישות. צריך לספר על התיכון, הצופים, החברות, הנסיעות והטיולים. שם נקבעת חברות אמיתית.
לשיר מחדש / הרגש התפרק. מעשה אלוהים, דם ואדם. ואז לפתע שאלתי את עצמי מאיפה הנוהג הזה לשיר לאחרונה בהלוויות, משהו שלא היה במלחמות הקודמות. והתשובה הזמנית שסיפקתי לעצמי היא שגם זה תפקידנו במשמרת הזאת. כלומר לנחם. ושאנחנו חיים בעידן שבו מקומה של המוזיקה בחייהם של אנשים הוא גדול יותר ממה שהיה פעם. אם היא הייתה פעם מהוססת, עכשיו, כשהעצב אין לו סוף, היא מציפה, אוחזת בך, מחניקה ומנחמת, מצוטטת ואהובה.
מה שכן אני שר אחרת ומחדש. אפילו את "ירח" שרתי באותו יום שבו השמש כבתה בהרצליה כבמעין מסע פנימי, כשאת כל הדרך עד לסוף השיר הייתי צריך לחפור כמו עם די־9, אבל בתוך הלב.
להשכרה עם מקלט / ואז בדרך הביתה כשעברתי בעירי ראיתי שלט מפתיע "להשכרה דירה עם מקלט". מפתיע ולא מפתיע נוכח הנסיבות. אפילו צילמתי את השלט שבו אדם מציע דירה בישראל ומדגיש "עם מקלט". ומיד חשבתי האם בלונדון שהיו בה עצרות אנטישמיות אטומיות נגדנו היה איזה בריטי תולה מודעה כזו על גדר באזור הקובנט גארדן, "אן אפרטמנט וויז שאלטר". להשכרה דירה עם מקלט. אצלם משכירים דירות עם ריח של ארמון מלוכה, והחיילים הכי מפורסמים שלהם אלה חיילי משמר המלכה שלא זזים גם כשאתה מתעטש לידם, אז מה הם מבינים בכלל?
כך נסעתי ואחר כך נזכרתי בשורה משיר ששרתי פעם ושאת מילותיו כתב יהונתן גפן. "כשלא היה לי בית ידייך היו ביתי", כתב כמתאר בית כאהבה רומנטית.
וזה זרק אותי למחשבה על מי שנותקו מבתיהם אחרי אובדן גדול ב־7 באוקטובר המר, כמפונים. מחשבה קורעת. והרי ברור שלמרות שרבים מאיתנו חיבבו מעת לעת בתי מלון עם חדרים רחבים מה שמכנים אותם סוויטות ואכול כפי יכולתך בחופשות שנתיות, מי רוצה לחיות כבר למעלה מחודשיים בחדרי בית מלון במקום בביתו. "ידייך היו ביתי" זה רומנטי, אבל לרגע בלבד כשהלב היה במקומו.
עדנה / עדנה מזי"א הייתה מחזאית, במאית ותסריטאית מדהימה ופורצת דרך. מהגדולות בארץ זה ברור. אבל בשבילי היא הייתה עדנה החברה הדעתנית מהכיתה שלי, זאת שקמה מהכיסא בשיעור של המורה ל... (לא חשוב מי, למה להעליב?) וכששאל אותה לאן היא הולכת, ענתה שהשיעור משעמם אותה ויצאה. לא היה לנו אז רבע אומץ לעשות את זה בגיל 18 ואולי על זה כתבה אחר כך את "המורדים" לקאמרי.
היא הייתה עבורי תמיד המורדת הקטנה, עוד מהרגע שבו שיחקנו יחד ב"פר גינט" של איבסן בחוג הדרמטי של תיכון עירוני ד', היא בתור האישה בירוק, ואני הייתי פר. היא הייתה זו שהציעה לי בספקנות ובהיסוס לא לעשות ככה או ככה. חילוקי דעות תמידיים ואהבה גדולה.
למרות שחלמנו, לא הצלחנו לכתוב יחד תסריט לסרט על משפחה, שמתחיל בליל סדר (שמי זרחין כתב את זה בכישרון אחר כך ב"לילסדה"), או לממש פרויקטים שחשבנו לעשות יחד כמו מחזמר.
אבל אני מביט בה בחשאי, ואני בטוח שהיא מחייכת אליי, כמו שהייתה מחייכת בחדווה מסוימת שאומרת, "נו טוף, הוא החבר שלי מהכיתה, למה להרגיז אותו", ואחר כך שמה יד על כתפי כמו במסיבת מחזור.
אז על דבר כישוריה וניתוחי יצירתה מההצגה על האונס בשמרת ועד כל מה שיצרה עם ענת גוב ב"סוף טוב" יכתבו החכמים. עבורי היא הייתה עדנה קוטלוביץ' האהובה, החכמה והאמיצה מהכיתה, משדרות סמאטס בתל־אביב, מהמקומות שהנעורים שלנו חפרו יחד את אביב נעורינו. עדנה הדעתנית שלא פעם יצאה חוצץ נגד תופעות שקוממו אותה, וגם אם דעתי היתה לפעמים שלא כדעתה, תמיד נמסנו בסוף זה מול זה. בתחילתו ובסופו של דבר, היא זו שקמה באמצע שיעור והלכה לדרכה וכולנו, התלמידים, נשארנו מאחור לצלוע אחריה ולחשוב לאן הלכה אז ועכשיו. ובגלל זה (ועוד) אהבתי אותה אהבת נפש.
לרוץ הלאה על החול / נר חנוכה שמיני נדלק, שעה שהחורף ההולך ומגיע מהסס קצת. זו תקופה של קרבות ואומץ לעמוד מול הדברים. תחילת חשבון נפש שמכוסה בהמון דיבורים ופרשנויות לא פעם מיותרות. ולפעמים הכל נוחת עלינו בבום גדול אי שם בחשכת הלילה, בנפילתו של מישהו קרוב כמישהו רחוק או במחשבות על החטופים שנותרו שם לבדם לגורלם בחשכת המנהרות.
אישית אני מודה על השירים ולכל מי שזה ריגש אותו. ואי שם בדמיוני הפרוע אני מרשה לעצמי לדמיין (למרות שרחוק היום) משפט שיאמר אחד ישראלי שמחפש דירה למתווך הדירות: שמע, ראיתי את המודעה, אבל אני כבר לא צריך בית עם מקלט. רק בית. ממש שלי ושל משפחתי.
המוזיקה ברדיו שרה על חייהם וגורלם של בני עמנו, שלא ויתרו והמשיכו הלאה. כך נמשיך הלאה לרוץ ולא לוותר. גם על זה חשבתי כשיצאנו מההלוויה האצילית בהרצליה, כשההספד קורע הלב של האב גדי על בנו גל מהדהד בראשי. ×
אני מרשה לעצמי לדמיין משפט שיאמר ישראלי שמחפש דירה למתווך הדירות: שמע, ראיתי את המודעה, אבל אני כבר לא צריך בית עם מקלט. רק בית. ממש שלי ושל משפחתי
