"הגלריה בבארי נשרפה עד היסוד, הרבה מאוד אמנים בעוטף איבדו - נוסף על בתיהם הפרטיים - גם את הסטודיו שלהם, ומאחר שהעבודות שהיו בסטודיו עלו באש, הם לא יכולים למכור ולהתפרנס", מספרת טלי בן סירא, אוצרת אמנות במקצועה. שלושה שבועות לתוך המלחמה היא נענתה לאתגר של תנועת "דרכנו" ונמל יפו המתחדש (בניהולן של חברת "אתרים" ועיריית תל־אביב), והתוצאה היא "אור גדול" - 98 עבודות של למעלה מ־70 אמנים (נמל יפו, מחסן 2, הכניסה חופשית). תערוכה שמתכתבת עם הכאב.
75 אחוז מההכנסות מופנים לשיקום יישובי העוטף, עם דגש על תרבות ואמנות ("כך, למשל, במגמת האמנות בבית ספר 'מעלה הבשור', שבו לומדים ילדי בארי וכפר עזה, רוצים לפתוח מסלול לתרפיה באמנות") ו־25 אחוז יועברו לאמנים, בהם כאלה שפונו מהדרום ומהצפון. במקום לפרסם קול קורא היא פנתה ישירות לכמאה אמנים ("נבחרים!") ורובם המוחלט הצטרפו בחפץ לב.
בחלק מהמפגשים איתם בן סירא החסירה פעימה. למשל כשנפגשה עם הרן כסלו מבארי. "במשך עשר שנים הוא ישב בחדרו, מול החלון, וצייר את גדר הגבול עם עזה. שאלתי אותו 'למה, הרי הנוף כל כך יפה', והרן ענה 'הייתי חייב לצייר את החרדה. היה פער אדיר בין הנוף הפסטורלי לבין הקולות ששמענו מתחת לאדמה'". זה קרה גם כשעמדה מול העבודה של איתן ויתקין, שצילם זוג מתנשק ובעיבוד מחשב הרכיב את הפנים שלהם מקוצים סבוכים. "הייתי בטוחה שהעבודה הזאת צולמה לפני חודשיים, כשהחבר'ה שברחו מהמסיבה התחבאו בשיחים ואמרו 'בואו נתנשק כדי שאם ימצאו אותנו יידעו שאהבנו'. אבל היא צולמה לפני ארבע שנים. וגם נטע הררי־נבון ציירה לפני חמש שנים את מה שקרה ברעים, אחד לאחד".
אלה ציורים נבואיים?
"אמנים מגיבים למצב, משקפים את המצב ולפעמים מקדימים את זמנם. יש להם נפש סיסמוגרפית, ויש להם יכולת לתת ביטוי ויזואלי לדברים שאחרים עוד לא מודעים לקיומם".
