החוכמה הגדולה במשבר היא לדעת לצאת ממנו מחוזק יותר. הפועל באר־שבע חווה עכשיו משבר שלא ראתה כמותו די הרבה זמן. שלושה הפסדים רצופים, שניים מהם מול קבוצות שעל הנייר היא צריכה לנצח - וכולם בדקות הסיום, מה שמלמד גם על בעיה מנטלית.
על פניו נראה שהבעיה קיימת בכל חלקי המגרש – מהטעויות בהגנה ועד היעדר המחץ בהתקפה. אלה בעיות פתירות: ההגנה תתייצב בעזרת אנדרה פוקו המצוין, שלאט־לאט ישרה ביטחון, ופתרונות להתקפה יימצאו, כמו לדוגמה התאמת סגנון משחק להיעדר שחקנים מהירים. הבעיה הגדולה של באר־שבע היא חוסר הביטחון שמורגש בכל נגיעה בכדור. המועדון יהיה חייב לקחת מהתקופה הזו את היתרונות: אנחנו כבר לא במאבק האליפות, רחוק מאוד משם, ועל פניו לא אמור להיות לחץ, לפחות בשלב הזה.
אני מאמין גדול באליניב ברדה, ואם הוא משוכנע שהקבוצה תצא מהמשבר – כך גם האוהדים צריכים לנהוג. בקצב הזה, האפשרות שנסיים את הסיבוב הראשון בחלק התחתון לא מופרכת - ועדיין, אם נגלה סבלנות ונאפשר לברדה לחלץ את הקבוצה מהבוץ, נוכל להוציא מהעונה הזו – המיותרת בשל המלחמה – דברים טובים לעתיד.
יש שאלות רבות לגבי ההכנה של באר־שבע לעונה, ואי־אפשר להתעלם מהעובדה שנמכרו שלושה שחקני נבחרת משמעותיים כמו עומרי גלזר, שגיב יחזקאל ורמזי ספורי, אבל נדבר עליהן בשש אחרי המלחמה. כי כמו שאומרים במחוזותינו, ואולי בצדק – זה לא הזמן. הסגל שלנו לא מספיק טוב, זו עובדה. יש מעט מאוד, אם בכלל, שחקנים יצירתיים ואין מהירות. ועדיין, השחקנים האלה אמורים לנצח את סכנין בבית ולא להיראות ככה מול נתניה בחוץ.
בשורה התחתונה: סבלנות היא שם המשחק, וזו טעות חמורה לדבר עכשיו על מעמדו של ברדה. אנחנו רצים איתו למרחקים ארוכים, ואני בטוח שעם התמיכה של אלונה ברקת – בהיבט הפסיכולוגי ובעתיד בהיבט הכלכלי – אנחנו נעבור את התקופה הזו ונחזור לצמרת. עוד נצא מהמשבר הזה ואולי אפילו גם נוכל לסיים עם כרטיס לאירופה.
