גַּן עֵדֶן // יעלה רוסו
הָיִיתִי רוֹצָה לְבַקֵּר בְּגַן עֵדֶן
כִּי שָׁם יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁלֹּא פָּגַשְׁתִּי.
הָיִיתִי רוֹאָה אֶת סָבְתָא סוּ,
שֶׁנִּפְטְרָה לִפְנֵי שֶׁנּוֹלַדְתִּי,
הָיִיתִי פּוֹגֶשֶׁת אֶת הֶחָתוּל שֶׁלִּי פָּפִּיוֹן
שֶׁנִּדְרַס.
הוּא הָיָה אֶצְלֵנוּ מֵאָז שֶׁהָיָה קָטָן
וְלֹא רָאִיתִי אוֹתוֹ הַרְבֵּה זְמַן.
אָהַבְתִּי אוֹתוֹ מְאוֹד
וְהָיִיתִי רוֹצָה לִפְגֹּשׁ בּוֹ עוֹד.
הָיִיתִי רוֹצָה לְבַקֵּר בְּגַן עֵדֶן
וְלִפְגֹּשׁ שָׁם אֲנָשִׁים שֶׁלֹּא רָאִיתִי הַרְבֵּה זְמַן.
הָיִיתִי רוֹאָה אֶת אַבָּא שֶׁלִּי,
הָיִיתִי מְבַשֶּׁלֶת אִתּוֹ
וּמְכִינָה אִתּוֹ צִ'יפְּס מִתְנַפֵּחַ,
זֶה הָיָה מַמָּשׁ כֵּיף וּמְשַׂמֵּחַ,
הָיִיתִי אוֹפָה אִתּוֹ אִינְגְלִישׁ קֵיְק מְתוּקָה
וְאָז אִמָּא הָיְתָה נוֹתֶנֶת לוֹ נְשִׁיקָה.
אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת אַבָּא מְאוֹד
הָיִיתִי רוֹצָה לִפְגֹּשׁ אוֹתוֹ עוֹד.
במהלך סדנת כתיבה שהתקיימה במכללת ספיר לילדי בית הספר אלונים שער הנגב, שבו לומדים תלמידי יישובי העוטף, כתבה יעלה רוסו בת התשע מקיבוץ כפר עזה שיר על גן העדן שבו הייתה רוצה לבקר ולפגוש את סבתא שלה אותה לא פגשה מעולם ואת החתול פפיון שנדרס.
בעקבות השבת השחורה, שבה נהרג אביה, רס"ן (מיל') אורי רוסו (44) ז"ל, הרגישה יעלה שהשיר אינו שלם וביקשה להוסיף לו בית על הגעגועים לאבא הגיבור שלה. רוסו, איש כיתת הכוננות של הקיבוץ, יצא להגן על תושבי הקיבוץ בבוקר שבת – יחף, על אופניו, ללא אפוד, בלי להיפרד ממשפחתו, ונמצא כששישה כדורים חסרים במחסניתו ושישה מחבלים הרוגים סביבו.
"אני רוצה להיות בגן עדן כי אני מתגעגעת אל אבא שלי", מסבירה יעלה, שגרה עכשיו במושב מתן עם אמה דפנה ועם שתי אחיותיה, מאיה ואלונה. "מאוד אהבתי אותו, והכתיבה מחזקת אותי".
מה את הכי רוצה?
"שהילדים בקיבוצים יחזרו כבר לבתים שלהם".
בסדנת הכתיבה השתתפו ילדים בכיתות ג' עד ו' מבית הספר אלונים שער הנגב. רבים מהם איבדו בטבח של 7 באוקטובר בני משפחה וחברים, ופזורים מאז ביישובים ברחבי הארץ. השירים שכתבו מתפרסמים כאן לראשונה. חלק ממשתתפי הסדנה, שמתקיימת זו השנה ה־12, עדיין נמצאים בטראומה. הם מתכנסים בתוך עצמם, מתקשים לדבר על מה שעברו ומעדיפים להתמקד בדברים אחרים.
אבל השירים שכתבו מספרים את מה שאי־אפשר לדבר עליו בינתיים, וחושפים את הרגשות שלהם, את הפחדים, החששות, המשאלות הגדולות ואת האהבות שלהם במהלך החיים בעוטף. יותר מכל אפשר לראות כמה הם רוצים את השקט הנפשי ואת הביטחון, וכמה הם רוצים שהבית הזה יהיה יותר בטוח ושאפשר יהיה להאמין ביכולתו להגן עליהם בפעם הבאה ובכלל.
זְרָעִים שֶׁל שָׁלוֹם // זוהר מלכי
יוֹם אֶחָד חָלַמְתִּי חֲלוֹם
וּבוֹ אֲנִי זוֹרַעַת
זְרָעִים שֶׁל שָׁלוֹם,
זְרָעִים שֶׁיּוֹבִילוּ לְהַפְסָקַת הַמִּלְחָמוֹת,
זְרָעִים שֶׁיַּעַזְרוּ לְהַפְסָקַת הַמְּרִיבוֹת.
יָצָאתִי לַגִּנָּה וְהִתְחַלְתִּי לַחְשֹׁב,
אֵיךְ אֶשְׁתֹּל עֵץ שיִגְרֹם לָנוּ לֶאֱהֹב
וְלִהְיוֹת יוֹתֵר מְאֻחָדִים
לְלֹא מְרִיבוֹת וּלְלֹא סִכְסוּכִים.
אֶת הָעֵץ אֶבְחַר לִנְטֹעַ בַּלֵּב שֶׁל כָּל אֶחָד,
כָּךְ הוּא יַהֲפֹךְ לִהְיוֹת הָעֵץ הֲכִי מְיֻוחָד,
הוּא יְאַפְשֵׁר לְכֻלָּם לִהְיוֹת חֲבֵרִים טוֹבִים
שֶׁזֶּה לָזֶה תָּמִיד עוֹזְרִים,
עֵץ שֶׁל שָׁלוֹם, אַהֲבָה וְאַחְדוּת
שֶׁיִּמְנַע מִכָּל אֶחָד הַרְגָּשָׁה
שֶׁל בְּדִידוּת.
זוהר מלכי, בת 12 מנחל עוז, מתגוררת עכשיו בקיבוץ משמר העמק, לשם פונו אנשי הקיבוץ. היא אומרת שלמרות כל החוויות הקשות שעברה – היא עדיין מאמינה בשלום, ולו הייתה יכולה, הייתה זורעת זרעים של שלום, זרעים של תקווה, כי אין חשוב מזה. "גם היום, כשבחוץ יש מלחמה, הייתי שותלת זרעים של שלום", היא אומרת. "מה יש בזרע של שלום? תקווה, אהבה, עזרה וכבוד".
את מתגעגעת לקיבוץ?
"ברור שאני מתגעגעת לבית שלי בקיבוץ ורוצה לחזור אליו. יש לי שם חדר משלי בממ"ד. הייתי שם בפעם האחרונה ב־7 באוקטובר. היינו בממ"ד קרוב ל־12 שעות. אני, אמא, אבא ושלושת האחים שלי. המחבלים נכנסו לבית שלנו. ברור שפחדתי, אבל ההורים ואח שלי הגדול, בן 16, הרגיעו אותי. הייתי גם צריכה להיות אחות בוגרת ולשמור על אח שלי הקטן בן השלוש. למזלי לא קרה לנו כלום".
ידעת מה קורה בחוץ?
"ידעתי שקורים הרבה דברים, אבל לא ידעתי במפורש מה קורה. רק אחר כך סיפרו לי והבנתי מה בדיוק קרה. חיכינו 13 שעות עד שחילצנו אותו".
הַשָּׁלוֹם שֶׁלִּי // עמית שושני
אֶתְמוֹל בַּלַּיְלָה חָלַמְתִּי חֲלוֹם,
חֲלוֹם עַל שָׁלוֹם.
בַּשָּׁלוֹם שֶׁלִּי יֵשׁ שִׂמְחָה וְכֵּיף,
כָּל אֶחָד בּוֹ מִתְלוֹצֵץ.
בַּשָּׁלוֹם שֶׁלִּי אֵין עֶצֶב וּפַחַד,
בַּשָּׁלוֹם שֶׁלִּי, כֻּלָּנוּ יַחַד.
כְּשֶׁיַּגִּיעַ סוֹף-סוֹף הַשָּׁלוֹם,
יִהְיֶה יוֹתֵר מָקוֹם לַחֲלוֹם.
כְּשֶׁחָלַמְתִּי עַל הַשָּׁלוֹם
הִפְרִיעוּ לִי פִּתְאוֹם,
הַצִּפּוֹרִים,
הַיְּלָדִים שֶׁצּוֹחֲקִים.
הִרְגַּשְׁתִּי אֶת הָרוּחַ נוֹשֶׁבֶת עַל פָּנַי
וְשָׁמַעְתִּי אֶת רַחַשׁ הֶעָלִים מֵעָלַי.
לֹא יָדַעְתִּי אֵיךְ לַחְזֹר לַחֲלוֹם
וְנִזְכַּרְתִּי פִּתְאוֹם,
שֶׁמָּחָר אוּכַל לַחְלֹם שׁוּב,
וְגַם אִם עֲדַיִן יֵשׁ מִלְחָמָה,
בַּחֲלוֹם שֶׁלִּי הַשָּׁלוֹם יָשׁוּב.
עמית שושני, בן 12, גם הוא מכפר עזה, איבד את אחותו הגדולה אופיר בת ה־20 באותה שבת. עוד לפני 7 באוקטובר כתב עמית שיר מפוכח על חלום של שלום, שנידון להישאר בגדר חלום, מי יודע עד מתי.
הַפַּחַד שֶׁלִּי // דניאל יחיאלי
אֲנִי מְפַחֵד מִנְּחָשִׁים,
כְּמוֹ רֹב הָאֲנָשִׁים,
שֶׁחוֹשְׁשִׁים מִנְּחָשִׁים גְּדוֹלִים וְגַם קְטַנִּים.
אֲנִי מְפַחֵד מֵהַמִּלְחָמָה הַבָּאָה,
פּוֹחֵד שֶׁיִּהְיוּ הַרְבֵּה פְּצוּעִים וַהֲרוּגִים.
פּוֹחֵד
שֶׁנָּרוּץ מַהֵר לַמִּקְלָטִים
וְשׁוּב נִבְרַח מֵהַטִּילִים
נַחְמֹק מֵהַכַּדּוּרִים.
אֲנִי מְקַוֶּה לְשָׁלוֹם עוֹלָמִי
הַכֹּל יִהְיֶה צִבְעוֹנִי וַחֲלוֹמִי
לֹא יִהְיוּ אַזְעָקוֹת
לֹא יִהְיוּ מִלְחָמוֹת.
תִּהְיֶה רַק שַׁלְוָה
וְנוּכַל לָצֵאת לְחֻפְשָׁה
בְּלִי שׁוּם חֲשָׁשׁ
אֲפִלּוּ מִנָּחָשׁ.
דניאל יחיאלי, בן 11 מקיבוץ דורות, בחר לספר בשיר שלו על שני הפחדים הגדולים שלו - פחד מנחשים ופחד ממלחמה. בשיר שכמו קרא את העתיד מספר דניאל על הפחד ממלחמה, שבה יהיו הרבה פצועים והרוגים. את החרדה הוא מרכך באמצעות קורטוב של הומור.
"עכשיו אנחנו מפונים בקיבוץ רמת רחל", הוא אומר. "ב־7 באוקטובר בבוקר, כשהכל התחיל, היינו באירוע של הקיבוץ תחת כיפת השמיים. כולנו נכנסנו למועדון שצמוד למקום כדי להגיע למרחב המוגן. די מהר הבנו שמחבלים חדרו לעוטף ושחמאס ירו טילים ורקטות. למזלי, ניצלנו. לקיבוץ שלנו המחבלים לא נכנסו".
אתה עדיין מפחד?
"כן, אפילו קצת יותר ממקודם. זה טבעי".
"נמצא דרך להמשיך"
"השירים נכתבו עוד לפני המלחמה, אבל הם מקבלים משמעות נוספת לאחר הטבח של 7 באוקטובר", אומרת ד"ר דפנה בן־צבי, ראש המחלקה לתרבות וליצירה במכללת ספיר, שמובילה את הסדנה, המשותפת למכללה ולבית הספר. "כחלק מהסדנה, סטודנטים וסטודנטיות של המחלקה לתרבות חוצים מדי שנה את הגדר המפרידה בין בית הספר היסודי למכללה, ובמשך כארבעה חודשים מנחים את ילדי בית הספר היסודי בכתיבה. בימים אלו מפוזרים תלמידי בית הספר בעשרה מרכזי לימודים ברחבי הארץ, בקיבוצים ובמרכזים שאליהם פונו. גם סטודנטים רבים של המחלקה לתרבות פונו מבתיהם, אבל השירים שכתבו התלמידים, בהנחיית הסטודנטים, נשארו כחוליה המחברת בין המחלקה לבין בית הספר. בזכות מנהלת בית הספר, שהיא אישה מלאת השראה, הילדים השתתפו בסדנה במקום בשיעורים רגילים כמו מתמטיקה והיסטוריה, וזה מרגש וחשוב".
"בפרויקט משתתפים כ־50 ילדים", מספרת שלומציון כהן, מנהלת בית הספר אלונים שער הנגב, ששותף לפרויקט. "השירים של הילדים שמשתתפים בסדנה תמיד קסומים, מרגשים ומאוד אותנטיים, אבל המציאות של 7 באוקטובר הוסיפה להם נופך ייחודי. פתאום הם מתחברים לסיפורים האישיים כאילו מי שכתב אותם ניבא את העתיד, ביטא את הפחד, את החלום, את התקווה".
מה יהיה עם הפרויקט השנה? תמשיכו בו למרות המצב?
"אנחנו נמצא את הדרך להמשיך ולא לוותר, כמו שלא ויתרנו בשום דבר אחר מאז שהמלחמה פרצה. אנחנו עדיין אופטימיים, למרות הכל. אנחנו פותחים עכשיו שנה חדשה, ומרגש כמה הרוח שלנו ממשיכה ליצור ותמשיך ליצור למרות הקשיים".
פורסם לראשונה: 00:00, 14.12.23
