השעה הייתה ארבע וחצי אחר הצהריים ומבעד למיסוך העננים אפשר היה לראות שהשמש כבר החלה בשקיעתה. ולפתע פיצוץ בעוצמה חריגה הרעיד את האדמה. קשה לתאר במילים פיצוץ אדיר כי איך אפשר להמחיש בטקסט תופת. זו אימה מצמיתה שאוחזת בעצמות ובתודעה. עוצמת הקול היא בלתי נתפסת. היינו בדיוק בצומת הרחובות אל־כראמה ובגדד בתוך שג'עייה. שלוש שעות שהינו שם ביום שלישי השבוע ולרגע האש לא פסקה. ירי ממקלעים, פצצות שהטילו מטוסי ומסוקי קרב, שריקות של פגזי מרגמה שירו כוחותינו, ירי ארטילרי של תותחים וירי של טנקים, כל אלו התעופפו ונחתו לא הרחק מאיתנו, בטווחים שנעו בין מאה מטר לכמה מאות מטרים. לקח זמן להתרגל לקולות, אבל לאט־לאט האוזן והתודעה מתרגלים וזה הופך לחלק בלתי נפרד מהרקע, כמו ציוץ ציפורים בפארק.
עמדנו מחוץ ל"בית המח"ט", מבנה מגורים של ארבע קומות שהוסב למפקדה של מפקד חטיבה 188 אל"מ אור וולוז'ינסקי, ובדיוק התחלנו להיפרד מהחיילים והקצינים ותוך כדי לסקור שוב את המרחב האורבני שעבר כאן כתישה קטלנית עד שהוחרב לגמרי. לא נותר פה כמעט מבנה עומד אחד, כל בית הפך לתל חורבות, דייסה של שברי בטון ובלוקים, רהיטים, מכונות כביסה, מקררים, תנורים, ספות, בגדים ונעליים, ארונות, והכל שבור, מעורבב זה בזה, לא ניתן להציל דבר.
ופתאום הפיצוץ האדיר הזה. וכעבור רגע אחד או שניים צעק אחד הקצינים: "אירוע משמעותי במסגרת של גולני", ותוך כדי חיילים דילגו לתוך נגמ"שים וטנקים ורעם המנועים השתלט וצריך היה לעבור לצעקות. מישהו צעק "היי־היי, אומרים להגיע מהר, כנראה קריסה של בניין, קדימה־קדימה־קדימה, כולם לכלים, כולם לכלים..." והחלה ריצה לכל עבר ומתוך אחת מרשתות הקשר נשמעה קריאה "חדל־חדל־חדל" ומישהו הסביר שניתנה פקודה לכוח שלנו שירה מרגמות לחדול מירי כדי לא לסכן את הכוחות בשטח. ומעלינו נשמע טרטור כטמ"מים (כלי טייס מאוישים מרחוק), שני זיקים לפחות (אותם זיהינו בעין) חגו מעל כדי לחפות על פעולות החילוץ של הכוחות שהותקפו.
היה ברור שמדובר באירוע מורכב, שגולני נתקלו במארב ויש נפגעים לכוחותינו. אבל מלבד המעבר המהיר למוד לחימתי בלב ליבו של שטח עירוני צפוף בתוך עזה, ההקפצה המהירה, הריצה לכלים והתכנסות הכוחות שנותרו במקום למערך הגנה שכלל תפיסת עמדות ירי, מה שבלט יותר מכל הוא ערפל הקרב. חוסר הוודאות, הקושי להבין בדקות הראשונות מה אירע לא רחוק ממך, 300-250 מטר לפי אחד הקצינים בחפ"ק המח"ט. וכהורה אתה נתקף מיד חרדה. האם נפגעו חיילים ואם נפגעו אז כמה, והאם חלילה ישנם הרוגים. ואתה מיד חושב על ההורים שילדיהם כאן והם עצמם עכשיו בבית, לא מודעים לדרמה האיומה הזו שרק נמצאת בתחילתה. אתה מביט על החיילים והקצינים שפועלים עכשיו בחדות ובמקצוענות והלב שלך יוצא אליהם. חוסר הוודאות והערפל נוטעים גם חששות: האם האויב ינצל את המתקפה והחשיכה שירדה לפעולה נוספת, הפעם על הכוח שאתה חלק ממנו? כל זה חולף בראש בזמן שעוד ועוד כוחות זורמים למקום האירוע, ורכב הפינוי שלנו כבר הגיע ואנחנו מטפסים עליו והחיילים מאחור צועקים לנהג "סע" והוא פונה מזרחה בנסיעה מהירה לכיוון שטח ישראל, מעלה אחריו ענן אבק סמיך שרק רעשי המלחמה חודרים דרכו.
בתוך "שכונת האמיצים"
שלוש שעות קודם לכן, רחוב כראמה בשג'עייה. ברגע שהג'יפ עוצר וענן הפודרה מתפזר מתגלה מרחב עצום בגודלו שנכתש מהאוויר ומהקרקע. זו שכונה בסדר גודל של עיר עם כ־100 אלף תושבים בתא שטח קטנטן של כשבעה קמ"ר. שדרה אחת, בגדד שמה, חוצה אותה ממזרח, מגדר הגבול שמול נחל עוז עד ציר צלאח א־דין במערב, וממנה יוצאים רחובות וסמטאות צפופות שבתוכן יש קסבות. היה כאן שוק שנחשב לאחד הגדולים ברצועה, עשרות בתי ספר, גני ילדים ומסגדים, חנויות ומוסכים, מרפאות ומועדוני כושר, רובם לא שרדו את המלחמה. תושביה קוראים לה "שכונת האמיצים" כי מאז ומתמיד הייתה סמל להתנגדות ומעוז של ארגוני הטרור, אולי בגלל הקרבה לגבול: זו השכונה הקרובה ביותר לגדר וליישוב ישראלי, פאתיה המזרחיים רחוקים רק כ־800 מטר בקו אווירי מקיבוץ נחל עוז. הקִרבה הזו הפכה את גדוד חמאס בשג'עייה לגדוד חזית ולחזק ביותר ברצועה.
כמו באזורים ושכונות אחרות ברצועה גם כאן ההתבצרות היא מעל ומתחת לקרקע: אלפי בתים ממולכדים ששימשו לתצפיות ולפעילות טרור אחרת ותחתם רשת מנהרות החוצה את שג'עייה לאורכה ולרוחבה בעומק של עשרות מטרים. ארגון הטרור נערך כאן כבר שנים לכניסה של צה"ל. אבל לא רק להגנה הוא נערך, גם להתקפה. מפה גם תוכננה ויצאה ב־7 באוקטובר ההתקפה על הקיבוץ והמוצב בנחל עוז.
4 צפייה בגלריה
(מח"ט 188 , אל"מ אור וולוז'ינסקי. "נכנסנו לעזה דרך הפרצה בגדר שמחבלי חמאס פתחו" | צילום: גדי קבלו)
זו הסיבה ששג'עייה זכתה ל"טיפול מיוחד" של שלושה צוותי קרב חטיבתיים (צק"חים) – של חטיבה 188, של גולני ושל הצנחנים. הקרבות בשג'עייה עדיין בעיצומם, השכונה עוד לא נכבשה. שלושת צוותי הקרב סוגרים עליה בתנועת מלקחיים עם עוצמת אש שמחרבת כל מה שעומד בדרך. זה מסביר את החורבן הטוטאלי, אבל לא מונע מהמחבלים להגיח מפירים, להכות בהפתעה ולחזור לבטן האדמה כפי שעשו בשלישי אחר הצהריים, התקפה שגבתה את חייהם של תשעה מפקדים ולוחמים.
82 לוחמים איבדה גולני מתחילת המלחמה, בקרבות על יישובי העוטף ובתמרון הקרקעי ברצועת עזה. אולם התקרית השבוע בשג'עייה החזירה את החטיבה כמעט עשור לאחור, לפיצוץ הנגמ"ש במבצע צוק איתן. גם אז היה זה כוח של גדוד 13. שבעה חיילים נהרגו בתקרית ההיא. גופתו של אחד מהם, אורון שאול ז"ל, נחטפה על ידי מחבלים. כל זה אירע לא הרחק ממקום ההיתקלות ביום שלישי השבוע.
עצרנו מול בניין שבו התמקמה מפקדת גדוד 605 של ההנדסה הקרבית. יש שם פיאט 127 ישנה קבורה תחת ערימת שברי בניין ועשרות רבות של ארגזי תחמושת. מעל תלויים חלקי רכב ומנוע ישן. חייל מציץ מחלון חדר השינה בקומה השנייה, ובסלון הפתוח אל הרחוב נתלו שני דגלי ישראל. "בית המח"ט" נמצא שני בניינים הלאה, ביניהם יש גל אבנים מעורבב עם רהיטים, בגדים וסירים שהיה פעם בית. הוא נהרס אחרי שנמצא בו פיר.
אל"מ וולוז'ינסקי התעקש שנתחיל את השיחה בתצפית מאחד החלונות בקומה הרביעית. "אנחנו מסתכלים מזרחה", אמר, "ולא צריכים בכלל משקפת. כל הקו ממול זה ישראל. גם כשהראות לא טובה כמו היום, אי־אפשר לפספס. רואה את העצים שם ואת האנטנה הגבוהה? זה מוצב נחל עוז. ואת המבנה הלבן הארוך? זו הרפת של נחל עוז. ותלך עם המבט עוד קצת ימינה, זה קיבוץ עלומים. מהבית הזה חמאס טיווח את כל מי שגר פה במרחב. מפה תיצפתו ומפה ירו טילי נ"ט. זה בית שאיים על השכנים שלו, תושבי העוטף".
מכסחים את הדשא
עשרה ימים לפני פרוץ המלחמה הגענו לנחל עוז לצורך הכנת כתבה על הפגנות העזתים שהתחדשו על גדר הגבול הסמוכה לבתי התושבים. את אילן פיורנטינו, הרבש"ץ של הקיבוץ, פגשנו במקרה ליד משאבת הדלק לא הרחק מהמזכירות מתדלק את הטנדר שלו. הוא היה רגוע לגמרי ואמר שהעבודה בשדות לא פסקה לרגע בגלל ההפגנות. "כמו בשלט שראיתם בכניסה", אמר, "עובדים פה כרגיל עד התלם האחרון, מפסיקים רק במלחמה. אחר הצהריים אנחנו מריחים קצת עשן צמיגים, קצת גז מדמיע, וממשיכים הלאה".
פיורנטינו ז"ל נרצח בבוקר 7 באוקטובר בהגנה על קיבוצו. למחבלים שיצאו משג'עייה לקח להגיע לכאן לא יותר משתי דקות נסיעה. הם התחלקו לשתי קבוצות פשיטה: אחת פנתה למוצב נחל עוז והשנייה הגיעה לקיבוץ. הם רצחו 14 תושבים ופועל תאילנדי אחד, וחטפו שבעה. חמש חטופות שוחררו מהשבי, שני חטופים עדיין בעזה. סטודנט טנזני בשם ג'ושוע לואיטו, שהגיע לנחל עוז שבועיים בלבד לפני פרוץ המלחמה ועבד ברפת, נחשב במשך יותר מחודשיים לנעדר, אך ביום רביעי השבוע התבשרה משפחתו כי נרצח וגופתו מוחזקת בידי חמאס.
בדרך לשג'עייה ביום שלישי השבוע נכנסנו לנחל עוז, לדרוש בשלומו של גידי סבאג, מנהל הרפת. הזגוגיות של דלתות מכון החליבה לא תוקנו מאז המתקפה. הן סדוקות ובמרכזן חורי כניסה של קליעי רובה. רימון רסס שזרקו המחבלים גרם למכתש קטן ברצפה ולחורים בקרמיקה על הקיר. הצבא לא היה כאן. לא כאן ולא בשאר יישובי העוטף. קצין בכיר שביקר במקום זמן קצר לפני אותה שבת ארורה התרברב בפני סבאג ש"כל פרפר שמתקרב לגדר, צה"ל רואה אותו".
"היו פה ברפת רק שני עובדים באותו הבוקר", מספר סבאג, "טנזני ותאילנדי. צ'יין התאילנדי שמע את האזעקות ואמר לג'ושוע לבוא איתו חזרה למגורים. הפרות בדיוק היו בחליבה וג'ושוע אמר שהוא מעדיף להישאר עם הפרות. צ'יין ניצל וחזר לתאילנד, אבל השבוע דיברנו והוא הודיע לי שהוא חוזר לעבודה בעוד שבועיים. להגיד לך שאנחנו מתאוששים יהיה קצת מוקדם. אבל ישנו ניסיון לחזור, להתניע לפחות. הנה, הגידולי שדה זרעו את שטחי החיטה. את תפוחי האדמה פיספסנו. גם אנחנו ברפת חזרנו לעבוד. הקיבוץ היה מוזנח חודשיים, אז כמה חבר'ה התארגנו ובאו. פינו עצים שנפגעו מהלחימה, עשו גיזומים וכיסחו דשא. זה גם מעודד. מה שיהיה פה", אמר והתכוון לקיבוץ, "תלוי מאוד באיך הצבא יגמור לטפל בצד השני".
אני לא מגזים, עשר דקות אחר כך כבר צפינו על הרפת משג'עייה. בעשר דקות האלו עברנו תדרוך קצר ברחבת החניה מול מוצב נחל עוז, חבשנו קסדה ושכפ"ץ, דילגנו על הג'יפ וכעבור שלוש דקות עצרנו מול "בית המח"ט". שלושת גדודי הטנקים של החטיבה היו ב־7 באוקטובר בתעסוקה מבצעית באיו"ש. גדוד ההנדסה שלה היה בתעסוקה בגבול לבנון. מפקד החטיבה וולוז'ינסקי היה בביתו בראש־העין. הוא בן 41, נשוי פלוס שניים. "בשעה 06:40 התקשרה אליי קצינת האספקה החטיבתית. היא העירה אותי. לא רציתי להעיר את אשתי אז יצאתי עם הטלפון מחדר השינה. בין חדר השינה לסלון השיחה נותקה. כתבתי לה בווטסאפ מה קורה, ענתה שיש אזעקות בכל הארץ וזה מוזר כי לא היה כלום. תרשום את השם שלה, רס"ן רוני כהן. היא תותחית. העירה את כל קציני המטה של החטיבה וביקשה שיהיו בהיכון. מהטלוויזיה הבנתי שיש חדירות וב־06:47 כותב לי מתן, ראש המטה שלי בחירום, איש מילואים: 'ניפגש בדרך לדרום'. אני עונה לו 'יום כיפור!'
"מפה כל החטיבה עוברת במיידי משגרה למלחמה. הטלפון הבא הוא לסלמאן חבקה, מג"ד 53. סלמאן היה באותה שבת בבית שלו ביאנוח־ג'ת, הגדוד שלו תפס קו בדרום הר חברון והטנקים של הגדוד היו בכלל בחניה בצאלים. אני אומר לו: 'תקשיב, פרצה מלחמה, תעיף את הגדוד שלך לצאלים, תביא את כל מי שאתה יכול לעוטף, ניפגש שם'. סלמאן דהר מצאלים על זחלים לבארי, אני לסופה. ככה התחילה המלחמה שלנו. 26 ימים אחר כך סלמאן נהרג בקרב בצפון הרצועה, בתחילת התמרון הקרקעי".
הקרב על ציר בגדד
צוות הקרב של 188 מונה שלושה גדודי חי"ר, גדוד הנדסה, גדוד טנקים, יחידת פינוי טקטית שצמודה לכוחות ומורכבת מאנשי 669 ומטוס זיק בשמיים. התחילו את התמרון בהתקפה על שיח' עג'לון בקו החוף בצפון הרצועה והתקדמו עד המעגנה בעזה, ועליה יצאו להתקפה עם שייטת 13. מהמעגנה עברו להתקפה על שכונת זייתון, ואת שבוע ההפוגה העבירו במרחב החוף, בהיערכות להמשך לחימה.
כשברקע מנהלים החטיבה שלו וצוותי הקרב של גולני והצנחנים, תחת פיקודה של אוגדה 36, קרבות ברחבי שג'עייה, עוצר המח"ט וולוז'ינסקי לרגע לנסות לתאר את עוצמת האש שיש לצוות קרב חטיבתי. מדובר בכ־1,500 לוחמים בכלי מלחמה משוריינים ולוחמים רגליים שמקבלים הרעשה ארטילרית שהולכת לפניהם והיא נורית מסוללה שנמצאת בגבם. מטוס הזיק בשמיים מספק מודיעין ותוקף בעצמו. את כל אלו מקדימים מטוסי הקרב שמשמידים יעדים ומרככים מוצבים ועמדות לפני ההתקפה הקרקעית.
"תדמה מסך של אש שניתך בעוצמה אדירה במסגרת מתקפה משולבת. אחרי שחיל האוויר גומר והארטילריה שוככת נכנסים הטנקים והם מלווים במסוקי קרב ושניהם יורים לעמדות מחבלים, ובאים החבר'ה מהנדסה שמשגרים רקטות ריצוף, פצצה שנופלת על הארץ ומפעילה מטענים בצידי הדרך, ופצצות צפע שריון, שמשגרים למאה מטר קדימה ומפוצצות מוקשים, ואחרי כל זה בא ה־D9 ופותח לך מסדרון נקי והטנקים באים מיד אחר כך ואחריהם החי"ר.
"זו עוצמה שאי־אפשר לעמוד מולה. הרגנו מאות מחבלים בכל התקפה – בכניסה ובהשתלטות על מרחב החוף בצפון הרצועה, במרחב העיר עזה ובשכונת זייתון. בכל מקום תפסנו גם כמויות עצומות של אמצעי לחימה ומצאנו עשרות אם לא מאות פירים של מנהרות. אבל שג'עייה זו גולת הכותרת. סמל של חמאס, ויש לנו חשבון לא סגור עם הגדוד שיושב פה עוד מהקרבות ב־2014 בצוק איתן. הגדוד הזה מירר את חייהם של מי שחיים פה באזור. ירה נ"ט על אוטובוס ילדים ועל אוטובוס חיילים בחץ שחור. ב־2014 גירדנו בקושי את הקליפה שלו. התעסקנו רק במנהרות. ככה שלהתקפה הזו באנו חדורי מטרה. יצאנו להתקפה בלילה שבין שבת לראשון בשבוע שעבר ובחרנו להיכנס דרך הפרצה בגדר שמחבלי חמאס עצמם פתחו.
"12 בלילה, מסתכל אחורה ואני רואה קצת אורות בקיבוץ. הלב כואב על מה שעבר שם על התושבים. על מה שעברו כל תושבי העוטף. ואני עולה בקשר ואומר: 'מהמקום הזה חדרו מחבלי הנוח'בה ב־7 באוקטובר, אין משימה ערכית מזו, נלך ונשמיד את גדוד שג'עייה ששולט על מרחב העוטף, נעשה את זה בעוצמה ואגרסיביות עד הסוף!' מהמוצב בנחל עוז אתה עולה מיד על ציר בגדד והקרב מתחיל מיד. ותסתכל רגע בחוץ, הם מפורקים".
הסכנה: מטעני הצמדה
דבריו של המח"ט נאמרו כשעתיים לפני התקרית של גולני. שג'עייה אמנם מפורקת, אבל המחבלים עדיין מסתתרים כאן. הצטרפנו לסריקה ברחוב הסמוך ל"בית המח"ט". "תלכו בזהירות", ביקש אחד הלוחמים, "כל בית פה ממולכד". ברחוב ליד ראינו מכתש עצום שפעם היה מתחם מגורים של אחת החמולות. זה נראה כאילו נפל שם מטאור. "בבניין ההוא פוצצנו אתמול פיר של מנהרה", הצביע הלוחם, "ובבית שם", הצביע על גל אבנים, "תפסנו מחסן אמל"ח פסיכי בקומת קרקע, צמוד למטבח".
חמאס בנה בשג'עייה מכונת מלחמה מטורפת, אין הגדרה מתאימה מזו. כמויות הבטון שנשפכו מתחת לאדמה דמיוניות. למרבית הבתים היה שימוש כפול – גם למגורים וגם להסלקת אמצעי לחימה. מפה ירו רקטות קצרות טווח לעוטף. הכווינו ירי נ"ט. ביצעו תצפיות על תנועות צה"ל במרחב. וכל ההתעצמות הזו אירעה מתחת לאף של כל גופי האיסוף של מדינת ישראל, בכסף שנכנס לרצועה בעידוד ממשלת ישראל.
"הם עבדו פה יום ולילה", אומר המח"ט ומציג סרטון, "זו תפיסה שלנו מלפני כמה ימים, תראה איזו כמות אדירה של מטענים תקניים, של מטעני רסס מסוג כלימגור, רקטות ארוכות טווח וקצרות טווח, פצצות מרגמה, וסטים, כמויות עצומות, ואת כל זה תפסנו 200-100 מטר מכאן, קילומטר בקו אווירי מהגבול, מהבתים בנחל עוז".
הקרבות כאן מתנהלים בתוך רשת סבוכה של רחובות שרק תושביהם יודעים איך להתמצא בהם. זו מלחמת גרילה שבה נהנה האויב מיתרון ההפתעה. במובנים רבים הצפיפות של שג'עייה מנטרלת את יתרון האש והתמרון שיש לצה"ל. כאן החיילים צריכים לעבור סמטה־סמטה, בית־בית. המחבלים שמכירים את השטח יודעים מהיכן הכי טוב להפתיע ולאן לברוח.
רס"ן אריאל מהחפ"ק של וולוז'ינסקי מספר שמאז תחילת ההתקפה על השכונה נתקלו החיילים בעשרות חוליות אר־פי־ג'י, ובתגובה המטירו אש כבדה מאוד. "זה מסביר את כל ההרס מסביב", אומר אריאל, "רק היום היו לנו היתקלויות עם שתי חוליות ארפיג'יסטים. המחבלים לא לובשים מדים. הם מגיחים מהאדמה בטרנינגים ונעלי ספורט מאוד קלים, עובדים בחוליות קטנות עם אמל"ח איכותי, עוקצים ובורחים חזרה למטה. התת־קרקע כאן מוטמע לגמרי בתוך המרחב הבנוי, והוא בכל מקום".
מתוך הטנק, מנקודת המבט של הצוות, החוליות האלו נדמות לשדים. סרן יצחק מגדוד 74 אומר שהמחבלים קראו הרבה חומר מקצועי. "מצאנו חוברות תודעת אויב שלהם עם איורים של טנקים שלנו והסברים מפורטים על נקודות התורפה. מתוך הטנק אתה כמעט לא רואה אותם. הם צצים לך מתוך האדמה בהפתעה מוחלטת. היום למשל טנק לידי חטף אר־פי־ג'י לא רחוק מכאן".
קרה משהו לצוות?
"לא, אבל נגרם לטנק נזק קל. תבין, הם צצים מכל חור. החי"רניקים נתקלים במחבלים בתוך מבנים, אנחנו נתקלים בארפיג'יסטים שיורים עלינו מטווחים מאוד קרובים. הם משתמשים גם במטעני הצמדה, שזה חתיכת סיפור".
תסביר.
"אתה בתוך הטנק לא רואה את זה. המחבל מתגנב אליך ומצמיד מטען לתובה. יש גדודים שלצערנו נהרגו להם חיילים ממטענים כאלה".
עלינו חזרה ללשכת המח"ט – חדר בקומה הרביעית שחלונותיו מכוסים שמיכות שמצאו החיילים בבית. כדי לכתוב באפלולית הזאת הביאו לי פנס ראש. במטבח הבית אירגנו כמה חיילים ארוחה קלה – לחם עם ממרחי שוקולד וחומוס. בסלון ישבו חיילים בכורסאות גדולות וכבדות עם עיטורים במסגרת העץ. אף אחד לא יודע מה עלה בגורל בעלי הבית. מי התגורר כאן וכמה נפשות חיו פה. לכל אורך חדר המדרגות ראינו בגדים זרוקים. פה ושם אתה יכול להבחין בנעלי בנות צבעוניות, כפכפי בית עם פייטים זוהרים, נעלי התעמלות של בנים, ציוד שנשאר מאחור. המשפחה ברחה מן הסתם בחופזה, לקחה מה שהספיקה, מה שיכלו הנשים, הגברים והילדים לשאת, ועזבה.
קו הבתים הפונה לגבול עם ישראל הושמד. לא נותר כאן אף מבנה עומד. וולוז'ינסקי המח"ט אומר שזה יהיה גם גורל הבית שמשמש אותו כמפקדה. "כמו שעשינו בשאר הבתים שצופים לישראל, גם הבית הזה אחרי שנעזוב אותו, ייהרס. הם לא יאיימו עלינו מפה יותר".
לחצנו יד ופנינו ללכת. השעה הייתה ארבע וחצי בערך כשכוח גולני נקלע לזירת המטענים והיה ברור שנצטרך למהר לעזוב. למחרת מסר דובר צה"ל כי מפקדת המח"ט עזבה עוד באותו הערב את הבית ודילגה למבנה אחר, עמוק יותר בתוך השכונה. הבית שבו הם ישבו, וממנו אפשר היה לתצפת על נחל עוז, פוצץ.
