לא ברור אם ג'ו ביידן מאמין במדינה פלסטינית. הרי הוא בקיא בהיסטוריה של הסכסוך. הוא יודע, ובוודאי אמור לדעת, שבנסיבות שנוצרו, מדובר, אם בכלל, בחזון רחוק. הוא יודע שאחרי השבת השחורה של 7 באוקטובר, אין ישראלי שפוי שיסכים להקמת ישות פלסטינית, גם אם יש רק חשש קל שהיא תהפוך לחמאסית־דאעשית־איראנית. והחשש הוא הרבה יותר מקל.
ולמרות זאת, ביידן דיבר על מדינה פלסטינית כחזון של היום שאחרי. הממשל האמריקאי לא מתכוון למדינה פלסטינית כפי שמקסיקו שכנה של ארה"ב. צמד המילים "מדינה פלסטינית" הוא האלטרנטיבה לחזון חמאס וה־BDS ומפגיני "מהים עד הירדן פלסטין תהיה חופשית", שהוא בדיוק החזון של בן גביר וסמוטריץ' למדינה אחת, מהים עד הירדן. ולא מקרי שביידן חושב שישראל זקוקה לממשלה חלופית. זה לא משנה אם חזון המדינה האחת מגיע מהאנטי־ציונים משמאל או מימין. זה אותו חזון שהמכנה המשותף שלו הוא חיסול מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
ככל שמדובר בזירה המדינית, בוודאי האמריקאית, הנוסחה של "שתי מדינות לשני עמים" היא הנוסחה הציונית. לא משום שהיא תתגשם מחר. משום שזו התשובה לשונאי ישראל. ויותר מכך, ביידן יודע שלא חשוב מה ארה"ב תציע לפלסטינים, התשובה ידועה מראש. הם אמרו "לא" לחלוקה של ועדת פיל מ־1937, ולא להצעת החלוקה מ־1947, ושלושה לאווים בוועידת ח'רטום ב־1967, בעקבות מלחמת ששת הימים, ולא להצעות ברק וקלינטון בשנת 2000, ולא לאולמרט ב־2008, ולא לאובמה ב־2014, ולא לטראמפ ב־2020. למען הסר ספקות, הם אמרו לא גם ליוזמה הסעודית משנת 2002, וגם איימו לפוצץ את ועידת הפסגה בביירות שבה הוצגה אם לא תוכנס לתוכה "זכות השיבה".
אז מה הבעיה של נתניהו לומר כן, כשידוע מראש שהפלסטינים יגידו לא? הרי חלק מהתמיכה של המערב בישראל, והייתה תמיכה, היא פועל יוצא של נכונות ישראל לשלום מול סרבנות פלסטינית. וככל שישראל הופכת סמוטריצ'ית כך היא שנואה יותר, גם בחוגים שהיו הרבה פחות עוינים. העניין הוא לא מדינה פלסטינית. היא לא תקום. העניין הוא שהסכמה לנוסחה תחייב הסכמה פומבית לעצירה או לפחות לריסון של הבנייה בהתנחלויות.
נתניהו כבר הסכים למדינה פלסטינית בנאום בר־אילן ב־2009 ובשיחות עם קרי ואובמה ב־2014, ובוודאי למדינה פלסטינית שהייתה כלולה בעסקת המאה של טראמפ. עכשיו צריך נתניהו להחליט בין סמוטריץ' וה־BDS לבין ביידן והרוב התומך בישראל. הוא צריך להחליט בין האינטרס הפוליטי הצר וההרסני לבין האינטרס הלאומי. וברמת החזון, בין מדינה דו־לאומית, שתהפוך בהכרח לפלסטינית, לבין מדינה יהודית. וכאשר נתניהו מתעקש להיכנס לעימות עם ביידן, וכאשר הוא מזדרז להציב את ישראל בצד הסרבני - הוא מחזק את תומכי חמאס. כבר למעלה מעשור שנתניהו בוחר בקונספציה של תמיכה בחמאס. הוא לא למד שום דבר. הוא בוחר בה פעם נוספת.
עלילת דם מימין
34 אחוז מהסטודנטים בהרווארד מאמינים "במידה רבה" שגורמים בישראל ידעו על מתקפת חמאס. עוד 30 אחוז מהם מאמינים בכך "במידה מועטה ובינונית". רק כמחצית מהם שוללים סיוע או מעורבות של גורמים בישראל במתקפת חמאס.
אין ספק שתעמולת זוועה אנטי־ציונית ואנטישמית (היינו הך) גרמה לכך שהסטודנטים הללו משחררים את חמאס מאחריות ומטילים אותה על ישראל. זה נוח. אחרי שנים של שטיפת מוח, הם מאמינים שהישראלים מפלצות. מכאן קצרה הדרך לשלילת של זכות קיומה של ישראל.
אלא שיש בעיה. הסקר הזה לא מגיע ממוקדי שנאת ישראל. לא מהרווארד, לא מטהרן ולא מברקלי. נכון שאת התיאוריה הזאת, של "הציונים אחראים", מפיצים בעיקר אנטישמים. אלא שהסקר הזה הוא מישראל. כן, יותר מדי ישראלים מאמינים בעלילת הדם הזאת ומפיצים אותה. שנים כתבתי על עלילות הדם שמפיץ השמאל האנטי־ציוני נגד ישראל. עכשיו צריך לומר בקול ברור, שגורמים בימין האנטי־ציוני מפיצים את העלילה המרושעת הזאת. אחת, סמדר הילה שמואלי, שבבחירות לכנסת ה־22 עוד הייתה מועמדת במקום ה־15 של המחנה הדמוקרטי (בהנהגת הורוביץ, שפיר וברק), האשימה את מתנגדי נתניהו בכלל, ואת שקמה ברסלר "שמחקה פוסטים" בפרט, שידעו מראש על הטבח. לא היה ולא נברא כמובן, אבל לשקר יש רגליים. ושי גולדשטיין, חבר כבוד בגדוד המרעילים, כתב: "אם הייתי קצת יותר קונספירטור הייתי בטוח שהגברת (הכוונה לשקמה ברסלר, ב"י) ידעה משהו". "לא" שכולו קריצה. האנטישמים, כזכור, האשימו את היהודים בידיעה מראש על פיגועי התופת בארה"ב. עכשיו אלה מרעילים מבית שמאשימים גורמים במחאה בידיעה מראש. אלה אותן שיטות. לשמואלי ולגולדשטיין יש בדיוק אותה "איכות" של הוכחות.
ואיך רבים כל כך מאמינים לקונספירציה מופרכת ומטומטמת כל כך? ישראלים רבים במצוקה, מחפשים הסבר למכה הקשה. חלקם מתקשים לעכל שגם המנהיג הכל־יכול שלהם כשל. הוא לא בשר ודם, איך ייכשל? לכן אין להם ספק שהוכשל. לא הייתי מאמין לסקר הזה, שערך מכון טרומן באוניברסיטה העברית ופורסם בערוץ 12, אלמלא הייתי שומע את הדברים גם באוזניי. הבעיה היא פחות עם מי שקונה כל תיאוריה אנטישמית או קונספירטיבית, אלא עם אלה שמפיצים ביודעין את עלילות הדם. שמואלי היא אחת וגולדשטיין עוד אחד. והם לא לבד.
קורת גג
במוצאי שבת, נר שלישי של חנוכה, הפריעו חוליגנים מימין למחאת משפחות חטופים, עם אצבע משולשת והקנטה מתועבת בנוסח "איפה בארי". איציק זרקא לא לבד. יש עוד כאלה שחוגגים רצח המוני של יהודים. בנר רביעי של חנוכה אלה היו חוליגנים משמאל, שהפריעו לחסיד חב"ד לקיים את טקס הדלקת הנרות בכיכר הבימה. כמו חבר הפרלמנט האנטישמי ששפך מים על חנוכייה בפרלמנט הפולני.
ואז הגיע נר חמישי של חנוכה, והוכיח שיש ישראל אחרת. חלק משורדי פסטיבל הנובה ובני משפחות של קורבנות, בהם גם סאני, שבן זוגה אושרי וקנין נרצח במסיבה לצד אחיו התאום מיכאל, התכנסו להדלקת נרות יחד עם הרב צבי הורביץ מנווה צדק. זה קרה על גג מלון סלינה. הייתה שם גם להקת טיפקס, הייתה מוזיקה יהודית והייתה מוזיקת טכנו, עם תפאורה שהזכירה את הנובה. הכל בהתנדבות.
החוליגנים הם לא הרוב. אלה שחגגו ביחד, דתיים וחילונים, בחסות קהילת חסל"ת (חרדי/חילוני/חסידי, ספרדי, ליטאי, תימני/תוניסאי) - הקהילה התוססת של נווה צדק שמוביל הרב הורביץ, הקהילה של חיה ותן לחיות, הקהילה שמדי ערב שבת עורכת סעודה חגיגית למפונים מהצפון ומהדרום ולניצולי הנובה, הקהילה שיש בה כבוד הדדי - וכל הבא ברוך הבא - מייצגים את הרוב.
