מתחת לפני השטח, ב"תת־קרקע" של המזרח התיכון, מתגבש בשבועות האחרונים מתווה להסדר שתכליתו להביא לרצועת עזה אחרי שוך הקרבות כסף ערבי, ביטחון רב־לאומי וממשל פלסטיני. בגישושים ובשיחות החשאיות עולים רעיונות מגוונים, אבל לכולם בסיס מפתיע משותף: ההסדר שלאחר יום הניצחון על חמאס צריך להיות מקיף ולסלול דרך לשלום ישראלי־פלסטיני יציב. לא פחות מזה. כפי שאמר לי מדינאי זר המעורה במגעים: "בלי פרספקטיבה של סוף הסכסוך, גם הפלסטינים וגם הישראלים יכולים לשכוח מעשרות מיליארדי הדולרים, לפחות 25 מיליארד, הנדרשים לשיקום עזה ואזורים נרחבים בגדה המערבית, בג'נין ובסביבתה. תיחנקו לבדכם עם תוצאות הלחימה".
מקורותיי הישראליים המצויים ברזי השיחות מאשרים את הדברים: בסיום המלחמה צריך לבוא הסדר שלום כולל או לפחות מתווה להסדר כזה. כל פתרון נפרד לרצועת עזה, הם מזהירים, "דינו לקרוס". זו גישה שאפתנית, ששותפים לה, מלבד חוג לא צר של אנשי מדינה וצבא בארץ, גם הנשיא ביידן ובכירי ממשלו, וכן מדינאים תומכי ישראל באירופה ובאסיה (הודו) והשליטים של ערב־הסעודית, האמירויות, ירדן ומצרים.
המתווה להסדר נחשף בחלקו – בלי ייחוס למקורות – במאמר שהתפרסם השבוע בשערו של המגזין הכלכלי החשוב בעולם, אקונומיסט הבריטי. מכלל התקשורת בשפה האנגלית, אקונומיסט בולט מתחילת מלחמת חרבות ברזל בעמדה מערכתית התומכת ללא ערעור במיטוטו הצבאי והשלטוני של חמאס. לכן התנגד המגזין לקריאות להפסקת האש וראה בהן פרס לארגון הטרור ומפלט לשרידותו.
הצדדים העוסקים בגיבוש "היום שאחרי" מבליטים בשיחות שלא לייחוס גם את הצורך בארגון מחדש של הקשרים הכלכליים בין ישראל ליישות מדינתית פלסטינית עתידה, כדי להעניק לתושביה חופש כמעט מלא לנהל את כלכלתם. זה אומר, בין השאר, חופש להנפיק מטבע, לקבוע את שיעורי מכס ומע"מ, לאשר תוכניות בנייה, לבנות נמל תעופה ונמל ים, להתיר פעילות של רשתות תקשורת סלולריות ועוד.
והגבולות, השטחים, ההתנחלויות, ירושלים והפליטים? הגישה החדשה נשענת על דחיית המחלוקות בסוגיות טעונות עד לאחר "התייצבות המצב", כלומר למספר שנים שבהן ההסדרים יהיו זמניים ומפוקחים הדוק־הדוק על ידי קואליציה אמריקאית־ערבית משותפת, אזרחית וביטחונית.
את נתניהו מפת דרכים זו מכעיסה ומפחידה (אף שהוא מודע להשתתפות של מקורביו בגישושים). היא הפוכה מהשקפת עולמו המוצהרת כפי שבאה לידי ביטוי בשנות כהונתו כראש הממשלה ולפיה אפשר להשיג נורמליזציה עם העולם הערבי בלי להתקדם ולו מילימטר אחד לקראת הסכם ישראלי־פלסטיני. גרוע מזה: תנאים הכרחיים נוספים לקיום הסיוע הרב לאומי כוללים את הדחתו של אבו־מאזן משלטונו "המושחת" ברשות כדי שתהיה שונה מהנוכחית ואת סיום כהונת נתניהו כראש ממשלת ישראל "המשיחית" כדי שתהיה שונה מהנוכחית. החלפת ראש ההנהגה הפלסטינית, אומרים המתווכים האמריקאים, חיונית לבנייה מחדש של האמון בה בקרב הפלסטינים המאוכזבים והמתוסכלים. החלפת ראש ההנהגה הישראלית חיונית לבנייה מחדש של אמון בה בקהילייה הבינלאומית והערבית המתונה.
האין אלו רק תקוות שווא, בהתחשב בשנאה ההדדית המעמיקה בקרב הישראלים והפלסטינים? מילות המפתח שיאפשרו את קבלת המתווה, סבורה אישיות ישראלית בכירה מאוד, הן "הפרדה", "ביטחון" ו"שגשוג" – ולאו דווקא "שתי מדינות לשני עמים". "אנחנו", מודה הגורם, "מודעים לכך שהתמיכה ברעיון של שתי מדינות נשחקה מאוד הן בארץ והן בשטחים, אבל המלחמה דווקא הוכיחה שאין אפשרות מעשית למדינה דו־לאומית בכל צורה שהיא ולכן אין מנוס מהפרדה גמורה". דעת הקהל היא פה ושם, מדווחים המתווכים, עייפה מהמלחמות, שותתת דם ומייחלת על אמת לפתרון מהיר וסביר. תנו לחיות בשקט.
חלון ההזדמנות שייפתח עם סיום פרק הלחימה הכבדה ברצועת עזה והקרסת חמאס, מזהיר גורם יהודי אמריקאי, יינעל מחדש ככל שכהונתו הראשונה של הנשיא ביידן תתקרב לסיומה. הזמן קצר והמלאכה מרובה. מרובה ממה שמשערים.
אינטרסים שרים
2023 תיזכר כשנה כלכלית שחורה, אך היא יכולה הייתה להיות שנה טובה. בסתיו המאוחר של השנה התכוונו בבנק ישראל ובמשרד האוצר לעדכן כלפי מעלה את מדדי הביצוע של המשק. הצמיחה, הסתבר, הייתה מהירה מהתחזיות שנעשו בעיצומה של המחאה נגד המהפכה המשפטית, הפגיעה בהייטק פחותה מהחששות, הפיחות של השקל נעצר ותרם לגידול נאה ביצוא והאטה ביבוא, הגירעון בתקציב לא פרץ את מחסום 2% מהתוצר המקומי, אזהרות הסוכנויות לדירוג האשראי מבריחת הון לא התממשו והתעסוקה המלאה חגגה. במבט לסוף השנה אפשר היה לנשום לרווחה; מה כבר עלול לקרות בחודשים אוקטובר עד דצמבר, שאלו החזאים והשיבו: מה שהיה הוא שיהיה.
לא היה. בסוף השבוע הראשון של אוקטובר, החודש הראשון לרבע האחרון, המציאות השתנתה מן היסוד. חמאס פתח במלחמת פתע אכזרית שאיש (כמעט) לא ציפה לה. תוך ימים ספורים השתבשו והתהפכו סדרי העדיפויות וסדרי החיים. מאות אלפי גברים בגיל העבודה גויסו לצה"ל ויצאו לקרבות קשים, 120 אלף ישראלים איש מיישובי הגבול בדרום ובצפון נעקרו מבתיהם והוצאו להגירה פנימית, עוד 150 אלף עובדים נאלצו לקחת חופשה ללא תשלום במימון חלקי של ביטוח לאומי, נמלי התעופה התרוקנו מנוסעים, עסקים קטנים ובינוניים נעלו את שעריהם, בתי החולים התמלאו באלפי פצועים, השיח הציבורי התמקד בעדויות על זוועות חמאס וגורל החטופים.
2023 הייתה שנה שפצע מדמם בליבה ולכן כל סיכום כלכלי כולל שלה יהיה מלאכותי. האזעקות של 7 באוקטובר סימנו את ראשיתו של עידן אחר, את בואה של שעת חירום לאומית. לא בשביל לכולם, מתברר. לא בשביל הקואליציה הממשלתית שרוב שריה ושרותיה המשיכו לבזוז את עגל הזהב של התקציב, גם ובמיוחד לאחר שהפך לחרבות ברזל.
כשעלות המלחמה למשק הלאומי נאמדת במאות מיליארדי שקלים, החבורה השבעה והמרוצה מעצמה של כ־40 שרים עוסקת ברובה בחלוקת מתנות לעצמה ולקבוצות הלחץ האלקטוראליות שלה. הם חיים על הירח, על צידו האפל של הירח. לא בישראל. מול אובדן התוצר המקומי עצום הממדים כתוצאה מפינויים, גיוסים והרס, מול תקציבי הביטחון המזנקים, מול מחיקת חיי היצירה של צעירות וצעירים שנהרגו ונפלו בלחימה ומול הוצאות השיקום החברתי והבריאותי ארוך הטווח של אלפי פצועים ועקורים, מרבית שרי הממשלה הזו לא מתביישים להכניס יד לכיס הציבור כדי לגנוב עוד כמה מאות מיליונים למטרות המשרתות את קהל הבוחרים הצר שלהם. אלו לא רק ואפילו לא בעיקר "הכספים הקואליציוניים" שמקוממים את הציבור, מקומם ומזוויע אותו מפגן חוסר הבושה המינימלית הבולט במהלך אישור תקציב הממשלה לרבע האחרון, הרבע המקולל, של 2023. סביר היה לצפות משרי הממשלה לשכוח את סדר העדיפויות הישן שלהם ולנהוג לפי העיקרון הנכון לשער חירום: תן לפי יכולתך, אך גישתם רובם הפוכה: חטוף לפי יכולתך. לפי מתכונת זו אושר אתמול התיקון לתקציב 2023 ברוב דחוק בכנסת.
המשברים הכלכליים בעקבות מלחמת יום הכיפורים והאינתיפאדה השנייה לא נגרמו על ידי האירועים הביטחוניים הקשים עצמם, אלא בשל מדיניות כלכלית איומה של הממשלות. המהפך הכלכלי של ממשלת מנחם בגין ב־1977 גרם לעשור כלכלי אבוד וצעדי האוצר ובנק ישראל בממשלת אריאל שרון הראשונה ב־2002 דחפו את ישראל למיתון קשה מלווה בבריחת מטבע זר. זו אם כך ההתרעה הברורה מהעבר: לא המלחמות מסכנות את כלכלת ישראל אלא הממשלות מסכנות אותה. לקח שראוי לזכור ולשנן בפרוס 2024, שלא חייבת להיות שנה אבודה.
