"בפנינו הזדמנות נדירה", הבטיח לפני כמה ימים פרסום ברשת. "יחד עם חיילינו השבים בגאון לנחלתנו שבדרום נירתם להוספת אלף דגלי ישראל לאתרים ברצועת עזה. כל דגל עולה 18 שקל. להשתתפות לחצו כאן".
מאחורי הפרסום עומדת "ריבונות", תנועה שלא שמעתי על קיומה עד השבוע. מנהיגות התנועה הן נדיה מטר ויהודית קצובר, שתי דמויות צבעוניות מהפגנות המתנחלים לפני 30 שנה. התנועה קוראת ל"שיבתנו המלאה, הריבונית והמוסרית, לעזה".
אני מציע לא למהר ללעוג לנשים האלה. יום אחד נגלה שהן מדברות מגרונו של ראש הממשלה.
70 יום נמשכת המלחמה בעזה. היא יותר ארוכה, יותר מפרכת ויותר עיקשת ממה שמישהו בממשלה או בצבא העלה על דעתו. היא מביאה איתה שפע גילויים של גבורה, הקרבה, סולידריות; התגייסות לאומית מלאה ולצידה פוליטיקה צינית, גרוטסקה, איוולת. בצה"ל מבינים שהזמן אוזל. האמריקאים לוחצים לסיים, אבל הם אינם הלוחצים היחידים. הדיבורים על חיסול חמאס התחלפו בדיבורים ריאליים יותר, על ריסוק של עיקר הכוח הלוחם שלו, כולל רוב שדרת הפיקוד, ופירוק חלק מתשתיות הטרור. ייתכן שאלה היו הציפיות של גורמים בצבא מלכתחילה, אבל הן טבעו ברטוריקה החסלנית של הדרג הפוליטי ובמונולוגים הנלהבים של האלופים באולפנים.
הניצחון, אמר לי השבוע קצין בכיר, יהיה בחזרה של התושבים לבתיהם בעוטף. למרבה הצער, גם זה עדיין רחוק מהישג יד.
אנסה לעשות סדר בתיאור כמה מאירועי השבוע בחזית. הקרב על הבית בקסבה של שג'עייה, בצפון הרצועה, היה הרואי. תשעה קצינים ולוחמים נהרגו בו ושבעה נפצעו, רובם מחטיבת גולני. אחד הקצינים הבכירים שהיו שם סיפר לי מה ראה: בית הרוס למחצה, שחוליית חמאס התבצרה בגרם המדרגות שלו, מעל קומת הקרקע. כשהכוח פרץ פנימה הוא מצא את עצמו בשטח השמדה.
החשש שהקפיץ את מפקדי גולני היה מחטיפה של לוחמים. יש להם טראומה מחטיפה, אמר הקצין. שני מג"דים, מג"ד 13 תומר גרינברג ומג"ד הסיירת פרצו קדימה, הראשון בחזית והשני מאחור. אל"מ יצחק בן־בשט, שהצטרף לחמ"ל של גולני, נהרג מרקטת אר־פי־ג'י. כשהאש משתתקת, הכוח שהיה לכוד בבית מתפנה, ואז מתברר שמג"ד 13 ומ"פ שהיה איתו נהרגו. "מיד לאחר הקרב נערכה פלוגה של גולני בחי"ת", סיפר הקצין. "הסמ"פ שהחליף את המ"פ נתן פקודות להמשך לחימה. כל הכבוד להם".
למה לא הכנסתם טנקים, שאלתי. כי הסמטאות בקסבה צרות, אמר. טנק לא יכול להיכנס. בחוכמה שלאחר מעשה, אמר, אפשר היה לעשות את זה אחרת. אבל בקרב אין חוכמה שלאחר מעשה.
בדרך לביביסטן
צה"ל לא כבש את חאן־יונס. הוא השתלט על בני־סוהילה הסמוכה ועל השכונות המזרחיות של העיר. מרכז העיר נותר כשהיה.
התקווה היא להשלים בתוך כמה ימים את המערכה נגד חמאס בצפון הרצועה. הגדודים המאורגנים יפורקו. זה לא אומר שאפשר יהיה לקחת את הילדים לטיול לשם; גם לא לחאן־יונס. זה לא אומר שהחטופים ישתחררו. התיאוריה, שככל שהלחץ על חמאס יגבר, תתרכך עמדתו במשא ומתן – לא מתאמתת בינתיים. חמאס יכול להרשות לעצמו להתעקש, בעוד מצב החטופים הולך ורע.
מדינה שמבקשת להכריע במלחמה מדינה שכנה, מתכננת מראש מה יקרה שם ביום שאחרי, מי ישלוט, מי יספק שירותים. נתניהו מנע דיון בקבינט לאורך שבועות רבים. עכשיו הוא מדבר על הנושא יום־יום.
בהנחה שחמאס לא ישלוט בעזה, הסכנה הראשונה היא שעל הרצועה ישתלטו אנרכיה, כאוס, משהו שמזכיר את סומליה. מיליון נפש יחיו ברחובות, יבזזו מכל הבא ליד, יירו לכל עבר, יפרצו את הגבולות לישראל ולמצרים.
רק סמכות שלטונית תוכל למנוע אנרכיה. הממשל האמריקאי עובד קשה, בינתיים ללא הצלחה, על הקמת קונסורציום בינלאומי זמני. כל הפרטנרים האפשריים מייחלים לרגע שבעזה ישלטו פלסטינים. הם היחידים שמוכנים להתייצב למכרז. כל פלסטיני שיתנדב למשימה יהיה קשור או לרשות או לחמאס או לשתיהן. אין חלל ריק.
הסכנה השנייה היא שהמלחמה תוליד ממשלה משותפת, של הרשות וחמאס, כמו הממשלה שקמה ונפלה ב־2014. במערב יאהבו את הרעיון: פיוס לאומי, ממשלת אחדות, חיבוקים, נשיקות. בפועל, המודל הלבנוני יועתק לכאן: ארגון טרור ישלוט גם בעזה וגם בגדה.
"לא תהיה חמאסטן בעזה", אומר נתניהו. "גם פתחסטן לא תהיה". הוא עשה השבוע הצגה מול קהל, צעד עם המיקרופון ביד כמו סטנדאפיסט, שאל שאלות וענה בעצמו. הוא לא אמר מה כן יהיה.
זאת הסכנה השלישית: לא אנרכיה, לא חמאסטן, לא פתחסטן, אלא ביביסטן: שילוב של כל אלה עם חיילי צה"ל באמצע, נוכחים נפחדים. השיבה לעזה: לא מרצון, מאילוץ.
לממשל ביידן נמאס: התמונות מעזה גורמות לו נזק אלקטורלי בשנת בחירות; העימות הפומבי עם נתניהו מחליש אותו באזור. לביקור המשולש של בכירי הממשל כאן יש משמעות אחת: אולטימטום. בבית הלבן נערך בסוף השבוע דיון נוקב על המשך הרכבת האווירית שמטיסה חימושים לישראל. אין ארוחות צהריים חינם, אומר ממשל ביידן לנתניהו.
הוויכוח האמיתי עם ביידן איננו על אורך המלחמה. במרכזו עומדת סעודיה: היא מתנה את ההתקרבות שלה לאמריקה, בכלל זה הנורמליזציה עם ישראל, בחידוש פתרון שתי המדינות. האמירויות הולכות בעקבותיה. בשביל ביידן זו אסטרטגיה; בשביל נתניהו, פוליטיקה: לכן דורש ממנו ביידן לשנות את הרכב ממשלתו. אירועי השבת השחורה קירבו את מדינות הנפט ובעקבותיהן את ביידן לחזון המדינה הפלסטינית. אותם אירועים הרחיקו מאותו חזון את רוב הישראלים. גם אירוניה, גם טרגדיה.
הרף התחתון
מאות פלסטינים, תושבי בית־לאהיא וג'באליה, תועדו בכמה סרטונים הולכים, עומדים ויושבים בתחתוניהם. הסרטונים הופצו ברבים וגרמו נזק גדול למאמץ ההסברתי של ישראל במערב. תמונות הקשישים המחפשים מסתור בין עיי חורבות והילדים הפושטים על משאיות המזון היו צפויות, גם הן וגם הנזק הכרוך בהן. התמונות המשפילות בתחתונים היו תוספת מיותרת.
הנזק המוחשי ביותר היה בממשל האמריקאי. השבוע הועברה משם דרישה רשמית להבהרות.
זה הסיפור: לכל חטיבה שפועלת בשטח יש מתעד, חייל. תפקידו להעביר את החומר למפקדים שלו ביחידת דובר צה"ל בתל־אביב: רק להם. אבל אחד ממפקדי החטיבה במקום התאהב במחזה. הוא הורה למתעד להעביר לו את הסרטונים. החייל ציית. השאלה מה קרה לחומר אחר כך, מי הפיץ אותו ואיפה, עדיין נחקרת.
באגף המבצעים בצה"ל יש מחלקת השפעה, שתפקידה לנסות להשפיע על הלך הרוחות בקרב האויב; באגף מודיעין יש מחלקת תודעה. גם היא אמורה לעסוק באויב. ספק אם אחד מהגורמים האלה היה מעורב בהפצת הסרטונים, אבל קראתי השבוע תכתובת ווטסאפ שבה התפאר קצין באחת היחידות האלה בתגובות הנלהבות שהגיעו אליו לאחר שהסרטונים הופצו.
על פי צה"ל, רק עשרה עד 15 אחוז מהעזתים שהופשטו חשודים כאנשי חמאס. זה לא מפריע לצייצני הרשת, בכללם עיתונאים, להמשיך לחגוג על הסרטונים.
ייאמר לזכותו של צה"ל, אולי לזכות דובר צה"ל עצמו, שהתקלה תוקנה מיד, בשטח, מול הכוחות. העצורים מקבלים עכשיו חלוק שמכסה את גופם.
החילוץ ושברו
דובר צה"ל תא"ל דניאל הגרי אמר באחת ממסיבות העיתונאים שלו שגל איזנקוט ואיל ברקוביץ', שני לוחמים בחטיבת המילואים 551, נהרגו כאשר צה"ל פעל לחלץ גופות של ישראלים שנרצחו. מיד התעורר ויכוח: האם נכון לסכן חיילים בשביל להביא גופות; מה מדיניות הצבא בסוגיה הזאת ומה אומרת ההלכה.
הגרי דיווח אמת אבל טעה בהסברת ההקשר; הסערה הייתה מיותרת. כלי הנדסה כבדים טיפלו בהריסת הפיר ששירת את המפקדה של אחמד רנדור, מפקד החטיבה הצפונית של חמאס. הפיר הותקף גם מהאוויר. כוח אבטחה סיפק לכלים מעטפת במהלך עבודתם.
אם יש סיכוי למצוא גופות של ישראלים באתר כזה, בנסיבות האלה, נכון לחלץ אותן. ואכן, חולצו משם שתי גופות (עוד ארבע חולצו אתמול. לא ברור מתי, ובאילו נסיבות, נהרגו). שני הלוחמים היו חלק מכוח האבטחה. הם הלכו על ציר. צופה של חמאס הבחין בהם והפעיל מטען שהוצב בפתח אחד הפירים, סמוך לבית. השבוע, כשראיתי את האב גדי בביתו בהרצליה, חיבקתי אותו, הכי חזק שיכולתי. סיפור עצוב על מוראותיה של מלחמה, לא שערורייה לריב עליה.
ההדחה רעה ליהודים
אירועי 7 באוקטובר וכניסת צה"ל לעזה בעקבותיהם יוצרים גלי הדף חובקי עולם. אחד הגלים מאיים בימים אלה על יוקרתן של שלוש אוניברסיטאות מהנחשבות בעולם – הרווארד, MIT ופנסילבניה. שלושתן ממוקמות בחוף המזרחי של ארצות־הברית; שלושתן פרטיות. נשיאת פנסילבניה, ד"ר אליזבת מגיל, אולצה להתפטר בשבת; נשיאת הרווארד ניצלה, בינתיים. ההשתייכות שלה לקהילה השחורה עזרה, מן הסתם.
בהשוואה למה שקורה אצלנו בחודשיים האחרונים, הנזק אגבי, אבל לא כך רואים אותו באמריקה: המאבק הוא על ערכי יסוד, על כללי משחק, על כוח וכסף. הסתה גזענית מול חופש ביטוי; מקופחים חלשים מול מקופחים חזקים; פרופסורים מהשמאל מול תורמים מוול־סטריט; תרבות הביטול מול הלועגים לה. לפעמים ישראל היא רק התירוץ.
המלחמה הולידה גל של הפגנות אנטי־ישראליות בקמפוסים. חלק מהסיסמאות היו אנטישמיות; סטודנטים יהודים חטפו איומים. ועדה של הקונגרס זימנה את שלוש הנשיאות לשימוע. כאשר נשאלו אם קריאה לג'נוסייד, להשמדת העם היהודי, נחשבת בעיניהן למעשה בריונות, להטרדה, הן השיבו, "תלוי בהקשר". תשובה אומללה; סערה ענקית.
בפּן, שמה המקוצר של אוניברסיטת פנסילבניה, דווקא בה, יש פרופסורית בכירה שמתמחה בנושא. ספרה "חופש ביטוי בקמפוסים" הוא מדריך חשוב להתמודדות עם משברים מהסוג הזה. בספר כתבה שחינוך והשכלה יעילים יותר וצודקים יותר מענישת סטודנטים שמאמצים השקפות רדיקליות. את חופש הביטוי היא מקדשת – גם בגלל מקומו בחוקה ובתרבות האמריקאית, גם בגלל ערכיה שלה.
בפן היא מלמדת חינוך ופילוסופיה. היא עומדת בראש התוכנית של האוניברסיטה לדיאלוג ודמוקרטיה. שמה סיגל רדי בן־פורת. היא ישראלית שחיה באמריקה. את הדוקטורט שלה עשתה באוניברסיטת תל־אביב. היא מלמדת בפן מאז 2004. אני מכיר ומוקיר אותה עשרות שנים. השבוע פגשתי אותה בתל־אביב: זה ביקורה השני בארץ מאז תחילת המלחמה.
מה באמת קרה באוניברסיטה, שאלתי.
"הכל התחיל באישה בשם סוזן אבו אלהווא, פלסטינית במקור, תושבת פילדלפיה", אמרה. "לפני כעשר שנים היא אירגנה אירוע BDS בחסות ארגון סטודנטים פרו־פלסטיני. ברשימת הדוברים היו אנטישמים ידועים. תורמים יהודים מחו. נשיאת פן הייתה פרופ' איימי גוטמן, יהודייה. היא ידעה לשכנע את המוחים שמוטב לתת לאירוע לעבור בשקט. כך היה.
"מאז הכל השתנה. כאשר ג'ו ביידן סיים את כהונתו כסגן נשיא, איימי גוטמן הציעה לו ללמד בפן. הוא לימד אצלי, במחלקה שלי. כשנבחר לנשיא, ביידן מינה אותה לשגרירת ארצות־הברית בברלין. מונתה נשיאה חדשה, אליזבת מגיל, שהגיעה מבחוץ. היא לא הכירה את האוניברסיטה ואת חברי מועצות המנהלים שלה, רבים מהם תורמים גדולים, רבים מהם יהודים. והעיקר, אמריקה הפכה למקוטבת.
"כאשר התורמים האלה למדו בפן, 40 אחוז מהתלמידים היו יהודים. אוניברסיטאות אחרות הגבילו את מספר היהודים – לא פן. היום רק 13 אחוז מהתלמידים יהודים. יש הרבה סינים, הרבה הודים. התורמים מתלוננים: זה לא המוסד שהכירו.
"באוגוסט צצה סוזן אבו אלהווא מחדש. היא יזמה אירוע תחת השם 'פלסטין כותבת'. השם נשמע באנגלית כמו 'זכויות פלסטין' – המשמעות הכפולה לא מקרית. היא שיכנעה את אחד המרכזים במדעי הרוח להצטרף ליוזמה וכך נכנסה לאוניברסיטה. האירוע היה בספטמבר. 100 סופרים ומשוררים הוזמנו להשתתף - הכל חוקי ולגיטימי. ואז היא הזמינה את רוג'ר ווטרס, ולצידו עוד דובר אנטישמי. ווטרס לובש בהופעות שלו מדים של נאצי ולועג לאנה פרנק, חוץ מהדברים האיומים שהוא אומר על ישראל.
"הנשיאה התקשתה להחליט: גינתה את האירוע ואישרה אותו. בסוף ווטרס נשאר מחוץ לאולם אבל דיבר באירוע בזום. התורמים רתחו מכעס.
"ואז מגיע 7 באוקטובר. מאז אירועי 'Black Lives Matter' כל מוסד באמריקה, כל תאגיד, מרגיש שהוא חייב לפרסם הודעה על כל נושא שעולה על סדר היום. למחרת הטבח הייתה ציפייה להודעה של הנשיאה. ההודעה יצאה רק לאחר שלושה ימים ולא סיפקה אף אחד".
איך הרגישו הסטודנטים היהודים בקמפוס, שאלתי.
"נורא", אמרה. "כל יהודי בגולה, גם אם הוא לא מודה בכך, מרגיש שאם תבוא עליו הרעה, ישראל תהיה האופציה, יהיה לו לאן ללכת. הביטחון הזה קרס. סטודנטים יהודים ישבו אצלי במשרד במשך שבועות ובכו".
משרד עורכי דין גדול הכין את שלוש הנשיאות לשימוע. "סיפקו להן תשובה משפטית", אמרה בן־פורת, "אבל השאלה לא הייתה משפטית – היא הייתה מוסרית וערכית. הן טעו בהבנת השאלה".
מה הנשיאה הייתה צריכה לומר, שאלתי.
"היא לא אנטישמית", אמרה. "אני מכירה אותה. היא הייתה צריכה לבטא את מה שהיא מרגישה באמת. לומר, כמובן שאנחנו שוללים כל רצח עם, כולל רצח של העם היהודי. ג'נוסייד? לא בבית ספרנו".
מאשימים את אוניברסיטאות העילית בסטנדרט כפול, אמרתי. הן רגישות מאוד לפגיעה בשחורים, בלהט"בים, במוסלמים, אבל מתירות פגיעה ביהודים.
"אתה צודק", אמרה. "אנטישמיות לא נתפסת כמקבילה לצורות אחרות של דיכוי. מיעוטים אחרים נחשבים לחלשים; הם משכילים פחות ומרוויחים פחות. היהודים הם מיעוט חזק ומצליח. בשכבת הגיל הזאת יש נטייה לתמוך במדוכאים עלי אדמות.
"ישראל איבדה את הצעירים האלה לפני שנים: בעיניהם אנחנו הכובשים, אנחנו הרעים. עם זאת, צריך לזכור שבהפגנות נגד ישראל משתתפים 100 או 200 סטודנטים, אולי פחות. בחצר הקמפוס סטודנטים יהודים פותחים שולחן כל יום למען החטופים. איש לא פוגע בהם. באוניברסיטת קולומביה, במישיגן, אולי גם בברקלי, הבעיה הרבה יותר קשה".
התורמים ניצחו, אמרתי. הנשיאה אולצה להתפטר. מה צריכה האוניברסיטה לעשות עכשיו?
"לשקם את הלימוד המשותף", אמרה. "באוניברסיטה הרעיון הבסיסי הוא לימוד ביחד. כאשר אתה חושד שהסטודנט שלידך זומם לרצוח אותך, אין לימוד משותף".
האם ההדחה טובה ליהודים, שאלתי.
"לא", אמרה. "הם יוצאים אנטי־דמוקרטים, כוחניים, משתמשים בכסף שלהם כדי לקדם את עמדותיהם וכדי לדפוק את המקופחים. עכשיו, לאחר ההתפטרות של הנשיאה, הסטודנטים היהודים מפחדים יותר".
