צה"ל הכריז על 2024 כ"שנת לחימה". בזמן שהפרשנים מסבירים למה התכוון המשורר, המילואימניקים ובני ביתם מבינים היטב את המשמעויות. אם עד כה הוזנקו כוחות עצומים מהאזרחות ללחימה רציפה ואינטנסיבית, בקרוב אותם מילואימניקים יידרשו לחיים מפוצלים: בין הבית והאזרחות לבין שדה הקרב, בתדירות משתנה. הידיעה הזו לא מקילה בשום צורה על המערכה. להפך. היא מאותתת על תקופה ארוכה של חוסר ודאות, תלישות והיעדר שגרה. גם כוחות המילואים שגויסו ב־7 באוקטובר וכעת משתחררים, יודעים היטב שהצו הבא מחכה להם ושימשיכו להיות עמוד השדרה של הלחימה שתלווה אותנו בחודשים הקרובים.
המחיר שמשלמים יותר מ־250 אלף מגויסי מילואים עולה לכותרות בעיקר סביב האובדן למשק ולמעסיקים, או סביב האתגר של האוניברסיטאות והמכללות. הזירות הללו חשובות מאוד, אבל ישנו גם המחיר הכמעט לא מדובר - המחיר שמשלמת משפחת המגויס. לא רק באתגרים הטכניים, שהם מורכבים להפליא, אלא בנימים הכי דקים של תחזוק הרקמה המשפחתית והזוגית העדינה.
110 אלף אבות וכ־3,000 אמהות יצאו מביתם והותירו מאחור משפחה שנדרשת לתפקד כרגיל, ובעצם מתנהלת במרחב שלם שעוד לא נתנו בו סימנים: מה המחיר הרגשי שמשלם אב שלא ראה את ילדיו שבועות? ואיזה מחיר הם משלמים? איך משתנה הזוגיות כשהאישה מנהלת לבד את משק הבית אבל מחזיקה דאגה וגעגוע תמידיים לבן הזוג בחזית? איך מעריכים את מחירם של התלישות, הבדידות, השחיקה הרגשית או הקושי לנוע מנטלית בין שדה הקרב לבית? האם בכלל ניתן לגשר בין שני העולמות? כל המחירים הללו שקופים לחלוטין, למרות שבבתים רבים מאוד הם לב העניין.
כל ביקור, קצרצר וחטוף, הופך לאירוע שמתכוננים אליו. שהבית יהיה נעים, שמצב הרוח יהיה גבוה, שהילדים יהיו במיטבם. אבל גם לא להיות מאולצים, לא לזייף, להצליח פשוט להיות יחד. כמה ציפיות על רגעים מדודים ונדירים כל כך. מהר מאוד למדנו, הנשים בעורף, שציפיות גדולות הן טעות. שצריך לעשות את הכי טוב שאפשר ולהחזיק את הביחד באופן פשוט ומינימלי. גם למדנו שאחרי כל ביקור, מוצלח יותר או פחות, תמיד תגיע נפילת מתח קשה. הילדים מתחרפנים, הגעגוע מציף, כמו לתלוש בעוצמה תחבושת מפצע שכבר התרגלנו אליו. מתברר שגם בצד של המגויסים התחושות הן דומות - הבית הוא לא רק מקור לכוח, אלא גם לבלבול. כל התדרים משתבשים.
"בלחימה כל כך ארוכה, כשהצפי הוא חודשים קדימה במתכונת כזו או אחרת, המילואימניקים נדרשים לבחור שוב ושוב מחדש בשירות שלהם. בישראל אחוז אחד בלבד משרת במילואים, ולבחור להיות במקום הזה זו לא החלטה קלה", מסבירה פרופ' רבקה תובל־משיח מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר־אילן, והפסיכולוגית הראשית של עמותת נט"ל (נפגעי טראומה על רקע לאומי). "במצבי חירום בעצם יש תחרות סמויה בין הצבא למשפחה כי נוצר ביניהם דמיון מאוד גדול. שניהם רוצים לתבוע את כל זמנו של המילואימניק, שניהם מבקשים ממנו התמסרות ברמה גבוהה. עד 7 באוקטובר לא הייתה שאלה אם המשפחה במקום הראשון, ופתאום יש צוות במילואים והוא מחויב אליו באופן עמוק מאוד. החיים שלהם תלויים זה בזה. זה טורף את כל הקלפים. אחד הדברים שלוחמים מעלים באופן קבוע, עוד לפני המלחמה הנוכחית, זה הקושי להתקיים בשני העולמות. כשאתה איש קבע או חייל בסדיר יש לך את האתגרים שלך, עם כל הקושי. כשאתה אזרח יש לך חיים מלאים. אבל המעברים משדה הקרב לשגרה הם מורכבים מאוד, ולמי שלא היה שם בעצמו נורא קשה להבין את זה".
"הרבה פעמים אנחנו בעורף חושבים שהבית מחזק ומטעין את המצברים, שטוב שהם פוגשים אותנו כי זה נותן מענה לגעגוע", מוסיפה תובל־משיח, "אבל בעצם עבור רוב הלוחמים החוויה היא אחרת. כשהם אורחים לרגע בבית של עצמם הם מרגישים שנחתו מכוכב אחר לארץ חדשה. הם מתארים תחושות של ניכור ואשמה. שהם לא התגעגעו מספיק, שהם מנותקים רגשית, או לחלופין שהם קצרי רוח ומוצפים. התקשורת הזוגית הבסיסית נפגמת, ורגע לפני שמתרגלים מחדש הם נדרשים לשוב אל שדה הקרב. זה לא שהוא חזר מהמלחמה וזהו, זו חוויה שלא נגמרת, הווה מתמשך. לכן, גם כשהם מתקשרים מהשטח אלו שיחות דלות מאוד. אי־אפשר לשאול את השאלות האמיתיות, כי אלו לא שאלות לשלב הזה של המלחמה. לא רוצים לתת להם לעבד שום דבר או לחבר אותם רגשית כי זה עלול לפרק אותם. גם בנות הזוג בעצמן לא משתפות מה קורה באמת כי הן לא רוצות להקשות, והתוצר הוא בדידות גדולה בשני הצדדים. תחושה שכל אחד בגדה אחרת של הנהר, ואין בכלל מילים שיכולות לגשר את הקושי".
תובל־משיח מתארת תחושות דומות גם מול המעגלים הקהילתיים והחברתיים: "המילואימניקים הם לא אנשי קבע. מוקד החיים שלהם הוא אחר, וכל פעם הם רואים איך החיים ממשיכים והם נמצאים באותו הבוץ. חלקם מתארים דברים קשים ממש - שהם רוצים להרביץ למי שהם רואים יושב ואוכל סלט בבית קפה. עד כדי כך".
ומה קורה בצד השני, בבית שבו בנות הזוג מחזיקות עבודה וילדים במשרה מלאה? "אנשים אוהבים להשוות את התקופה הזו למלחמת יום כיפור, גם אז היה מדובר בגיוס של חודשים ארוכים, רק בלי טלפונים או ביקורים", אומרת תובל־משיח, "אבל לפני 50 שנה היה ברור מי מוציא מהגן - וזה לא היה הבעל. היום רובנו נשענות על מודל הרבה יותר שוויוני וזה דורש התארגנות אחרת. אף משימה לא ירדה, עדיין מצפים מאיתנו לעבוד באותן איכות ותפוקה, עדיין יש בית לנהל ויש ילדים שהצרכים שלהם לא רק טכניים. הם מפחדים, הם מתגעגעים, והם זקוקים להורה שזמין אליהם רגשית. אפשר לגייס עזרה, ובאמת יש בהמון מקומות עזרה מאורגנת, אבל בסופו של דבר זה לא מענה לאורך זמן, כי רוב הנשים לא רוצות להרגיש תלותיות. גם הקריירה משלמת מחיר. מי תיקח קידום בעבודה כשהיא בקושי מרימה ראש מעל המים?"
הבדל נוסף הוא שבני הזוג המגויסים זוכים להכרה ציבורית, בניגוד לעורף המשפחתי. "החזית בישראל תמיד תקבל את מלוא הקרדיט", אומרת תובל־משיח, "המדינה לא מריעה לנשות המילואים, לא מנהלת עליהן דיונים ולא חושבת ברצינות על הפגיעה בהן. גם אם ייתנו הטבה מסוימת, זה לא מתחיל לגעת באתגר אל מולו הן ניצבות. מי ידבר על הפחד? מי ידבר על הקושי הנפשי? ההכרה צריכה להיות על הגבורה העצומה של שני בני הזוג".
תובל־משיח מציינת יתרון מעניין לזוגות שיש להם ילדים. לדבריה, "דווקא מי שאין לו ילדים סובל מקושי גדול פי כמה. ילדים הם הסחת דעת. הם תלויים בנו, ואנחנו חייבות לטפל בהם. שגרת החיים שלהם מאלצת אותנו להיות הרבה יותר עסוקות, ולכן הרבה פחות שקועות בצער ובקושי. מי שנמצאת לבד לא יכולה לברוח כל כך מהתחושות הללו, לכן כדאי שתמצא לעצמה כמה שיותר עיסוקים ותקיף את עצמה במשפחה וחברים".
ומה בכל זאת אפשר לעשות? מה יגרום לאותה קבוצה קטנה שמחזיקה את מערך המילואים להתגייס שוב בתוך שנת הלחימה שצפויה לנו? "אם נדשדש בעזה בלי תחושת התקדמות, אנשים יצביעו ברגליים וינשרו. אם חס ושלום תיפתח גזרה חדשה בצפון, אנשים שוב יזנקו אל שדה הקרב. מבחינה פסיכולוגית זה מרתק - הכוחות נמצאים כשיש את תחושת הדחיפות. האתגר הוא שקשה לשמור על הדחיפות לאורך זמן.
"אלמנט נוסף זה היחס הקהילתי והיחס של הרשויות ושל המדינה. היום נותנים פיצויים למי שהוכח שנפגע כלכלית, אבל המדינה לא מכמתת בכסף עזרה בניקיון או בבייביסיטר. מענקים שיוקדשו לתחזוק הבית של הלוחם הם החלטה יחסית פשוטה שיכולה להראות על אכפתיות. שווה גם להקשיב למנהיגים שלנו ולראות כמה מהם מתייחסים בדבריהם אל העורף שמאפשר ללוחמים לפעול, וכמה כבוד הם נותנים למי שנקלעו לסיטואציה הזו ומוכנות לשתף איתם פעולה. אין ספק שבקהילות שבהן יש הרבה מגויסים דווקא יותר קל, כי אז המערך הקהילתי יודע לתת מענה, וגם יש שותפות לצרה שאפשר לשאת איתן את העול. מי שגרות בערים גדולות, שהן פחות קהילתיות, או בקהילות עם מיעוט מגויסים, יתקשו להחזיק מעמד. הן מרגישות פראייריות".
בימים אלו מתכוונת הממשלה להעלות בשנה את גיל הפטור ממילואים, כשהיא יודעת היטב שמעטים מלכתחילה מגויסים אליהם, ושמי שרוצה לפרוש בכל שלב עושה זאת. הסיבה לכך שאנשים מתנדבים, בטח לאורך זמן, לא קשורה לחקיקה כזו או אחרת או לגובה המענק. היא קשורה ביכולת לייצר ערבות הדדית שמבוססת על ערכים משותפים, רעות עמוקה ותחושה שלמעשה שלך יש תרומה משמעותית. כל המרכיבים הללו הופכים את משרתי המילואים לפניה היפות של הארץ. אבל באפטרים הקצרים או בין צו למשנהו האזרחות דופקת על הדלת ומזכירה את הפער, את התסכול, את גובה המחירים. אם לא נהיה שם בשבילם ובשביל בני ביתם לאורך הדרך ואחריה, לא בטוח שהם ישובו להתנדב באותה ההתמסרות.
