בחנוכה תרפ"ד (4.12.1923), בשלהי העלייה השלישית, עלה אורי צבי גרינברג לארץ ישראל. העלייה השלישית החלה באופטימיות רבה עם בואה של האונייה 'רוסלאן' מאודסה בשנת 1919, כשעל סיפונה מיטב הכוחות בתחומי האמנות, הרפואה, האדריכלות והכלכלה. עד סוף שנת 1923 הספיקו החלוצים לחולל שינוי במפת ההתיישבות, מהגליל ועד למושבות השומרון ומישור החוף, סללו כבישים וביססו את דרכי התעבורה ואת התשתית היישובית. בד בבד התפתח גם היישוב העירוני, וצביונו הפועלי־חלוצי התבסס בסיוע הסתדרות העובדים ומפלגות הפועלים שהשפיעו על חיי התרבות והקהילה.
אלא שהאמונה הלוהטת שהתסיסה את החלוצים, פינתה את מקומה לתגובות קיצוניות של אכזבה וייאוש, ובשלהי העלייה השלישית, כשאצ"ג הגיע לארץ, התחלפה האופטימיות בתחושה של מבוי סתום ושקיעה. המציאות שהתגלתה לעיניו הייתה קשה: רעב ללחם, מחסור בדיור, מאבק על חצאי ימי עבודה ונטישה המונית של חלוצים צעירים, ספוגי אכזבה ומרירות. השפל והנסיגה הכלכלית נמשכו עד מחצית שנת 1924, עת החלה באופן בלתי צפוי העלייה הרביעית, שהרכבה הדמוגרפי ואופייה התרבותי היו שונים בתכלית.
כשבארץ ישראל הייתה העלייה השלישית בשיאה, התמסר אצ"ג בלבוב ואחר כך בורשה ובברלין לפעילות ספרותית, ומעייניו לא היו נתונים למפעל החלוצי בארץ ישראל. לימים, התוודה בפואמה 'ירושלים של מטה', כי הגיע מאוחר מדי, וכי העובדה שלא היה שותף לגיבושו של האתוס החלוצי טורדת את מנוחתו ואיננה מרפה ממנו, בדומה לחטא הדורש כפרה ומירוק: "אֲנִי מוֹדֶה, כִּי חֲזַקְתֶּם עוֹד בַּגּוֹלָה שָׁם מִמֶּנִּי קִדַּמְתּוּנִי, בַּחֲלוֹם־אֵשׁ שֶׁלָּהַט: מִזְרָח — וַעֲלִיתֶם,/ וַחֲלוֹמִי בָּא בְאִחוּר, כְּמוֹ הִזְדַּכְּכוּת בְּגוּף חוֹטֵא. אֲנִי קָרַעְתִּי לֵב מִקִּנּוֹ וִיצַקְתִּיו בְּכָל גּוּפִי. (כל כתביו, א: 61). חרף הכרה זו, אצ"ג לא חדל מניסיונותיו להשפיע ולעצב עמדות, וכניסוחו, בסיום השיר 'טור מלכא', שנה לאחר בואו: "פְּרוֹלֵיטָרִים בְּיִשְׂרָאֵל קָרְאוּ לִי לִהְיוֹת פַּיְּטָנָם / [...] וּכְמוֹהֶם לַחְצֹב בִּטּוּי מִנִּי שַׁיִשׁ — לְחַיֵּיהֶם".
עם בואו התגורר בשכונת נורדיה, מחנה הצריפים והאוהלים שהקימו מפלגות הפועלים בחולות תל־אביב. השכונה הוקמה בחופזה בשנת תרפ"א כפתרון דחק ליישובם של פליטי המאורעות ביפו, נקראה על שמו של העסקן הציוני מקס נורדאו, ורחובה הראשי נקרא על שמו של המחנך ד"ר חיים בוגרשוב, שהיה ממקימיה. היום בנוי עליה דיזנגוף סנטר. ציבור הפועלים, שהיה רגיל בביקורים חטופים של סופרים ועסקנים ציוניים, קידם את בואו בסקרנות ובחשדנות. מדיווחי העיתונים לא היה ברור אם הגיע כאורח או כדי להשתקע. כך נכתב ב'הארץ': "אורחים באו אל הארץ: המשורר אורי צבי גרינברג והעסקנים הציונים יוליוס ברגר וקורט בלומנפלד". בל' בכסלו תרפ"ד, נשלחה הזמנה מסניף 'אחדות העבודה' בחיפה: "אנו מקדמים בברכה את בואך אלינו, אמנם שאין אנו יודעים אם רק לזמן מה או על מנת להשתקע בזאת. בכל אופן בעצבֵּנו עכשיו גדול מאוד הצימאון בקרב ציבור הפועלים למילה חיה ויש לנו הכבוד להשתמש בהזדמנות בקורך את הארץ לשם סדור נשף או בוקר ספרותי מוקדש ליצירותיך" (תיק 'אחדות העבודה' חיפה, ארכיון אצ"ג, הספרייה הלאומית).
• • •
ב־14 בדצמבר 1923, התפרסם ב'קונטרס', ביטאונה של 'אחדות העבודה' המאמר 'עלי קרקע כאן'. הכותרת מדגישה את המגע הפיזי עם הקרקע כמכונן תודעה: "לאו דווקא שמי ארץ־ישראל הכחולים ואימת ההרים בליל ירח, אלא מציאות סתם, הַדריכה בשתי כפות רגליים עלֵי קרקע כאן — ולא באירופה". בהמשך, מודגשים גרעיני האיום: "השאלה הערבית בהתלקחותה. יד עֵשָׂו באמצע גם כאן. הסכּינים נטבלים בתרעלה לאחר ההשחזה. הערבים אינם אחים לנו. ודאי שלא!" העיסוק בשאלה הערבית מציף ומעלה קונפליקטים אחרים, שכבר העסיקו את אצ"ג במאמריו בכתב העת 'אלבאטראס', על אודות יחסו הדו־ערכי לאירופה כמולדת וכמקור יניקה מנטלי ותרבותי, לעומת תחושות האחרוּת והניכור שחווה בה: "אַה! האם לא חפצנו לאהוב גם את מולדת־העֱנוּת? אַח! אם לא בשיניים כירסמנו אדמה שם וחפצנו להירתק בה? אם לא מאות אלף סאות־דם נָתַנו לביבים כדי שלא תצמא הזונה ותשאג? אם לא גילחנו פאה וזקן ולבשנו שׂרד־חג לשמוח בהמונים כי צילצלו שחרית מגדליה? הנוצרים שאגו לָן: מזרחה, ותהיי לנו אדמתם חורגת ונדע את המגור בלילות".
הצירוף "מולדת הענות" מייצג באופן הדחוס ביותר את הטיפולוגיה המזוכיסטית של הפסקה: אהבת המולדת (האירופית) מצטיירת כאהבת הסבל, הייסורים והדכדוך. האוהב (היהודי) מודע לתחושת הדחייה, ובכל זאת איננו מסוגל להתנתק, מפני שהוא קשור בטבורו הרוחני והמנטלי לאותה מולדת ענות. האמביוולנטיות מאפיינת גם את היחס לארץ ישראל: "אדמה זו של חולות, טרשים, וביצות, שתהא בזמן מן הזמנים למדינה־מולדת, כיבוש העובדים העברים, שבאו אחד אחד בלי התחכמות אלא מתוך הכרה: שחלק אחד אדמה מכל כדור העולם שייך לנו ודאי ודווקא כאן". להבעת האמונה כי "בזמן מן הזמנים תקום כאן מדינה־מולדת" מתלווה הרגשה כי עדיין אצ"ג איננו מסוגל לכנות את ארץ ישראל "מולדת", להבדיל מאירופה שאמנם היא "מולדת הענות" אך בכל זאת מולדת.
בהמשך המאמר לועג אצ"ג לתכונת החיטוט העצמי, לגעגועים חסרי תכלית לאירופה ולהתרפקות על תמונת אירופה המושלגת, החקוקה בזיכרון: "אבוי לאלה שבאו משם מסורבלים עם כל ה'בָּגָז'' של 'השתפכות־הנפשן' ושותים מלנכוליה אף כאן". בסיום, מנסח אצ"ג את הפרוגנוזה שלו ביחס לתפיסת המציאות הארץ־ישראלית: "לא בכדי קדחו מייבשי הביצות וחוצבים בחלמיש מני ביל"ויים ועד הנה. אי־אפשר שלא לראות פְּאֵר הלוהט סביב כל גולגולת עובד פרועה מתחת השמיים כאן". התבנית האוקסימורונית "פאר הלוהט" מאפשרת לשמר את אופייה הריאליסטי של המציאות, ובאותה עת להבליט את הפער שבין עליבותה החומרית של המציאות הארץ־ישראלית ובין משמעויותיה הסמליות. חשיבותו של המאמר לא רק בהיותו הראשון שכתב אצ"ג בארץ, אלא משום ששורטטו בו קווי מתאר לנוסח שייחד את כתיבתו, וננקטו בו צירופים כמו "הכרת הישות", "המצולב הגלילי עלי כלונס", ותיאור "אימת ההרים בליל ירח", שיופיעו כצירופי מפתח בספרו 'אימה גדולה וירח' (הדים, תרפ"ה).
למערכת 'קונטרס' הגיעו תגובות נזעמות. בארכיון המשורר שבספרייה הלאומית מצוי מכתב תקיף במיוחד, שנכתב עליו "לא להדפסה", חתום בידי "קול אחד הסובלים". הכותב מביע תרעומת על שאחרי שהייה בת שבועיים, ממהר אצ"ג ליטול תפקיד של מוכיח ודַבָּר, לפני שלמד על בשרו את קשייה של המציאות ואת בעיותיה. לטענתו, חלק לא מבוטל מציבור הפועלים, ובפרט המובטלים שבהם, רואים בסופרים אוכלי לחם חסד בלתי פרודוקטיביים, ששכרם היומי עולה לעיתים על שכר שבוע עבודה של פועל:
"אם יבוא הוא אחרי היותו שבוע בארץ, בלי שום ידיעה עוד מימין לשמאל, מטוב ועד רע, במאמר החלוצי אידיאלי מלא 'סנטימנענטן־לאקרעץ' [רגשנות מתקתקה] מראשיתו ועד סופו — הלוא בטח שנירק לו בפנים ונגיד: 'קל לגור במלון גנוסר' (או כדומה) לאכול אצל חכימוביץ ולכתוב מבטן מלאה ע"ד אידיאלים וחלוציות. ויפה לשבת ב'גלי־אביב' על כוס יין בחיק בת־חווה יפה ולהתווכח איתה, אם צודקים געגועיה אחרי שלג לבן או לא. כאילו בה ביפהפייה הזאת התרכזו כל דרישותינו ושאיפותינו אנו; וכאילו געגועיה הם הביטוי היחידי והנכון לסבלנו ולגעגועים שלנו הפועלים. ואם 'ירוק' הוא עוד המשורר בארץ החדשה, יפנה אלינו ואנחנו נוביל אותו [...] יחדור למטבחינו ויראה איך ניזונים החלוצים האלה (ב־4 גר' ליום בזמן שהאוכל הרגיל עולה ב־12־15) יטייל לו אחר כך במחנה האוהלים (לא להחליף עם מחנה העולים, כי אם היורדים) של מחוסרי כל ויתבונן לחייהם — חיינו [...] ואם חנן הוא המשורר בכישרון אמיתי, יבוא וישתה מכוס־יגוננו יקשיב להד געגועינו — לא לשלג לבן, כי אם לפרוסת לחם ואהל שלם [...] לפני זה — לפני ביקוריו אלה — יקמוץ 'האדון המשורר' בדיבורים ויזהר מאוד באמירה קלה כבחמורה. ובל יזרה מלח על פצעינו!"
• • •
מלון גינוסר (בן נחום) היה המלון הראשון בתל־אביב, ברחוב אלנבי פינת שדרות רוטשילד, ותוכנן על ידי יהודה מגידוביץ מעולי 'רוסלאן'. המלון נודע בבית הקפה בקומתו הראשונה, שהיה חביב על האינטליגנציה הבורגנית. בית האוכל של חכמוביץ', נודע כמקום שבו ישבו המבקרים הספרותיים וחרצו את דינם של ספרים חדשים שראו אור. אלא שהתיאור הזועם רחוק היה מן האמת. בשנתו הראשונה בארץ ולמעשה גם שנים רבות לאחר מכן, לא היו לאצ"ג מגורים משלו. הוא התגורר במחנה הצריפים והאוהלים בחולות נורדיה או נדד בין חברים בעלי משפחות, כיצחק ובת שבע כץ ויהושע־השל ומרים ייבין, שאצלם התגורר עד לתחילת שנות ה־30. כרבים מהסופרים שעלו לארץ, סבב גם הוא בכל רחבי הארץ, הִרצה וקרא משיריו בנשפים תרבותיים שאירגנו ועדות התרבות של מועצות הפועלים והסתדרות העובדים, והתקיים בדוחק משכר סופרים שקיבל עבור מאמריו ושיריו. אישי ציבור שונים השתדלו להשיג עבורו עבודה ולא אחת שבעו מרורים, משום שלא עמד בהתחייבויותיו וליבו לא היה נתון כלל לדברים שבחומר. למרבה האירוניה, אצ"ג עצמו, שללא דאגתם היה עלול להגיע עד פת לחם, הוצף בפניות של קרובים וידידים שהכירו אותו עוד בלבוב וביקשו ממנו שיעזור להם למצוא פרנסה ולהיקלט בארץ.
כשנה לאחר בואו היה אצ"ג לאחד הדַּבָּרים המובהקים של ציבור החלוצים בארץ ישראל. בארכיונו מצויות עדויות רבות לקשר העמוק והמיוחד שנטווה בינו לבין החלוצים. כך כתב לו יעקב שוורצמן מפלוגת עין חרוד: "אתה — אורי צבי, האמת שלך נעשתה לאמת שלי. אלא שאתה מבטא אותה, ואני — אלם פי לבטא — ורק ליבי פתוח לספוג ולספוג ועדיין צמא אני. הרוֵה אתה את צימאוני. מכל דבר שאתה מדפיס — באיזו חוברת, באיזה עיתון — שלח לי אקסמפלר אחד". •
