אנחנו צודקים. אף פעם לא היינו צודקים ביותר. אבל לאחר למעלה מ־70 ימי מלחמה, יש עוד ועוד סימני שאלה. על מה בדיוק אנחנו נלחמים? חיכינו אתמול לבשורה מנתניהו. לא קיבלנו. בוודאי לא יוזמה ישראלית. במקום יוזמה, הוא הציע שליטה ישראלית ברצועת עזה. היינו בסיפור העגום הזה במלחמת לבנון הראשונה. הרבה דם נשפך. זה מה שמציע נתניהו? הוא רציני? הרי ככל שהלחימה נמשכת, המחיר הולך ועולה. והמחיר האיום והנורא כולל את ההרג בשוגג של שלושת החטופים. הם מצטרפים ל־20 אחוז מההרוגים, שנפגעו כתוצאה מ”אש ידידותית”. איך יוצאים מזה?
זה לא ברור אם החזון של "מיטוט חמאס" בכוח, רק בכוח, הוא בר השגה. כדי שזה יקרה - ישראל זקוקה לא לשבועות אלא לחודשים. שר הביטחון יואב גלנט אמר את זה שוב ושוב. המחיר הכלכלי והלאומי הולך ועולה. ברקע כבר מושמעת הדרישה להפסקת אש, בעיקר בהפגנות ובגופים בינלאומיים עוינים, כמו האו"ם. היא גם זוכה לתמיכה מצד מנהיגים במערב. הממשל האמריקאי עדיין לא העביר את ה"don’t" שלו לישראל. אבל הצלילים כבר מתחילים להשתנות. יש כבר דרישה להפחית את ההפצצות כדי להפחית את הפגיעה באזרחים. לא שמענו דרישה כזאת כאשר האמריקאים הפציצו את מוסול. לא ברור שזה יקטין את מספר הנפגעים. אבל ברור שזה לא יקצר את זמן המלחמה. וברור עוד יותר שכל יום שעובר רק מגדיל את הסיכון לפגיעה בחטופים.
ברקע נמצא פיגוע אסטרטגי נוסף, בדמות המצור הימי שמטילים החות'ים על ישראל. כדי ליצור חיץ בין האינטרס הישראלי לבין האינטרסים של הסחר הבינלאומי, הודיעו החות'ים שהם יפגעו רק בספינות שמובילות סחורה לישראל. בינתיים אין תשובה לאיום החות'י - שהולך ומתממש. וגם זה קורה בגלל הקיבעון שבו נמצא הקבינט. וקיבעון הוא לא מדיניות.
ישראל שוחקת את התמיכה הבינלאומית בעיקר משום שלאף אחד אין מושג לאן בדיוק ישראל חותרת. מה שרואים משם, בערוצי הטלוויזיה הזרים, שונה ממה שרואים מכאן, בערוצים הישראליים. המטוטלת נעה לכיוון הביקורת. ההשפעה של זוועות 7 באוקטובר עדיין קיימת. אבל היא נשחקת. שלוש פעמים נעצרה פעילות קרקעית של ישראל, פעם בלבנון ופעמיים ברצועת עזה, בגלל לחץ בינלאומי. זה עדיין לא קורה במבצע הנוכחי. אבל אם הקבינט לא ייצא מהקיבעון - זה יקרה פעם נוספת. זה לא ברור שאסטרטגיית הפטיש הייתה נכונה מלכתחילה. זה ברור שנכון לעכשיו היא רק מקרבת את הלחץ הבינלאומי שיעצור את ישראל.
אז מה עושים? כבר שבועות ארוכים שישראל לא יוזמת שום דבר. זה הקיבעון. כך שהגיע הזמן ליזום. למעשה, זה היה צריך לקרות מזמן. אבל גם עכשיו זה לא מאוחר. יוזמה, יורשה לי לחזור כמו קאטו הזקן, פירושה הצעה ישראלית למנהיגי חמאס - כן, דווקא להם - שעיקרה "פירוז תמורת שיקום". אין לנו שום עניין בהמשך הפגיעה בתושבי הרצועה, צריכה ישראל לומר. ולכן ישראל מכריזה על הפסקת אש של 24 שעות, שבהן חמאס נדרש לשחרר את כל החטופים ולהודיע על הסגרת כל מאגרי הרקטות והנשק. בתמורה יזכו תושבי הרצועה להפסקה מיידית של הלחימה ולתהליך שיקום. הצעה כזאת יכולה להיות מתואמת עם הממשל האמריקאי, ואפילו עם האיחוד האירופי, ולכלול עוד פרטים בנוגע לפרטי הפירוז והשיקום. חמאס יסכים? מצוין. זו גם עסקה שמשמעותה "חטופים תמורת סינוואר". הוא ומוחמד דף מוזמנים להימלט. ישראל כבר תמצא אותם. אבל ישראל תזכה בניצחון אסטרטגי. חמאס יסרב? שעון החול יתמלא.
במבצע הנוכחי עושה ישראל בדיוק מה שעשתה במבצעים קודמים. כולם הסתיימו עקב לחץ בינלאומי שהציל את חמאס. צריך להיות בקיבעון כדי לעשות את אותו דבר ולצפות לתוצאה שונה. זה רע לחטופים. זה רע לישראל. זה טוב רק, ואך ורק, לחמאס.