זיו אריה כנראה סובל מאוד בעמדות הראיונות, לכן בכל מחזור הוא בא עם תעלולים חדשים. אתמול מאמן הפועל ירושלים חזר ושוב ושוב על מנטרת ה"תהליך", בלי קשר למה ששאלו אותו. לזכותו ייאמר שהשאלות באמת לא חכמות ונועדו להרים לו להנחתה. אבל זה לא נעים לראות את זה, כמו שלא הכי נעים לראות את הכדורגל של קבוצתו העונה. ההצגות האלה של המאמן ש"לא אוהב להתראיין", שכל שאלה ממש מעיקה עליו כי היא מונעת ממנו להתרכז בכדורגל, קצת מגוחכות כשנזכרים במכתב שהקריא כשהיה לו מצב רוח ("זיו אריה היקר"). זה לא מכבד אותו ולא את הכדורגל הישראלי.
התדמית חשובה מאוד למינהלת הליגה, היא עובדת קשה על מיתוג, את מאמן הפועל ירושלים זה כנראה לא מעניין והוא מתנהג בעמדת הראיונות כמו ילד שעושה דווקא למורה. עם גישה כזאת, לא פלא שהפועל ירושלים מחזיקה במאזן מביך במיוחד: שבעה הפסדים בתשעה משחקים. איך דונלד טראמפ היה מצייץ פעם? עצוב. ומה שעוד יותר עצוב הוא שהפועל ירושלים לא מעירה לו. בתור מאמן אתה הפנים של המועדון, אולי זה נוח לקבוצה שידברו על איך המאמן דיבר מאשר על איך שהשחקנים נראים.
מי שעושה פחות פוזות ומביא יותר תוצאות הוא סלובודן דראפיץ'. נכון שסכנין לא ניצחה את בית"ר, אבל לא היה קשה לראות מי מהקבוצות איכותית יותר ומי מסתמכת על מזל. הכדורגל הישראלי מחפש גימיקים על הקווים (ע"ע מאמן הפועל ת"א בורחה למה), ובינתיים הוותיקים כמו דראפיץ' ורוני לוי נותנים את הטון. המאמנים הצעירים יותר הם דווקא אלה שהקבוצות שלהם משחקות כדורגל מאוד איטי ומקובע. יש להם הרבה יותר כלים, והם לא תמיד יודעים מה לעשות איתם.
