ריקוד האביב // שפרה קופרמן } הקיבוץ המאוחד, פועלים } 182 עמ'
זה הספר השני שאני כותב עליו ביקורת בחודשים האחרונים שעוסק בישראלים החיים בחו"ל, וזה הספר השני בהוצאה זו בעשור האחרון שעוסק באו־פר ישראלית בחו"ל (קדם לו 'אוריאן' של שירה פנקס).
דוגמה לנושא המדובר היא הגיליון האחרון של כתב העת הספרותי 'הו!', שהוכתר בכותרת 'דיאספורה - הספרות העברית בשלוש יבשות'? בדבר העורך של 'הו!', דורי מנור, אופורטוניזם פשוט שבפשוטים — מסיבות אלה או אחרות נוח למי שבמקרה שפת אמם עברית לחיות בחו"ל — מוצג כאיזו בשורה מוסרית ואידיאולוגית נשגבה: "אנחנו מבקשים דווקא עכשיו להפנות מבט ליצירתם של כותבי עברית רבים, ילידי ישראל ברובם, שבחרו לחיות וליצור במקומות אחרים. ובמילים אחרות, להיפתח אל העולם דווקא בתקופה של הסתגרות הולכת וגוברת". ומנור מדגיש במז'ור: "הספרות העברית חוזרת, לראשונה, זה שנים רבות, להיות ספרות אוניברסלית". מלבד זה, שכפי שהערתי, רוב הכותבים רק רצו לצאת מהבית הלאומי בשלום, ולא לקבל צל"ש ממנור, הרי שניסיונו בהקדמתו לשלב את הדיאספורים האמיצים במאבק נגד המהפכה המשטרית מזכיר לי אכן את אותם מתנגדים נחרצים שלה שפועלים מניו־יורק במרץ ובשביעות רצון עצמית ניכרת. ולהם נאמר: לו הייתם פה ולא בניו־יורק ייתכן בהחלט שכל ההפיכה הזו הייתה נחסכת מאיתנו. בנוסף, יש כאן הרי אחיזת עיניים גדולה: אין תקווה לעברית בחו"ל מעבר לדור ראשון של יוצאי ישראל כפי שלא הייתה תקווה ליידיש בארה"ב מעבר לדור המהגרים הראשון.
אני חושב ש'ריקוד האביב' שופך אור ייחודי על התופעה של הכתיבה הדיאספורית.
זה בהחלט לא רומן גרוע. זה רומן בנאלי. יש הבדל. בשפה פיוטית נאה, בגוף שלישי, מסופר כאן סיפור של משולש אהבים של שני ישראלים ושווייצרי המתגוררים בעיר בזל. עתליה וגורן הם שני צעירים יוצאי קיבוץ שהיגרו לשווייץ. גורן הוא דוקטורנט להיסטוריה שחוקר את ספרות היידיש של הירש דוד נומברג. עתליה היא סטודנטית לספרות גרמנית ורקדנית, העובדת כמטפלת בילדיהם הקטנים של זוג יהודי, קלוד ולאה. הם חברים בלב ובנפש אבל לא בפלג הגוף התחתון. גורן מעדיף גברים. ואילו יוליוס לומד עם עתליה ומתחיל איתה בחן בתחילת הרומן. הם נוסעים בצוותא בחשמלית מספר 6 ומספרים זה לזה סיפורים על גיל שש. אך בהמשך מתאהב יוליוס בגורן ומשולש קנאה מתונה נוצר כאן.
גורן הוא נכדו של מנהיג ציוני ידוע. כבר בכך הרומן מותח קו המשכי דהוי בין האוונגרד החלוצי ל"אוונגרד" הדיאספורי. אבל עיקר הסימפטומטיות של הרומן היא המאוהבות של הסופרת בגיבוריה. בגין מאוהבות זו, משולש שגרתי שבשגרתיים נראה לה מספיק ליצירת רומן. הרי הם כאלה מיוחדים, הגיבורים! אמנותיים ועדינים ונזילים מינית ונזילים לאומית! אולי, ככלות הכל, צדקה חברת קיבוץ של גורן, שלמרות עדינותו זיהתה בו משהו מתבדל ושבע רצון מעצמו: "אוקיי, גורן, הבנו, אתה אירופאי ואנחנו אנשי פרא". הסופרת מאוהבת בגיבורים וגם הם מאוהבים בעצמם. בעדינות, בתרבותיות, בתמימות. רגע אחד חושף את כל זה כמו הבזק מסמא של מצלמה: "ופעם הצחיקו את עצמם עד כדי כך שגורן אמר שחבל שאין להם קהל, והרעיון הזה, מרגע שבוטא, המשיך ללוות אותם ומדי פעם אחד מהם היה פונה לקהל דמיוני ומחדד עבורו את הטיעונים". ובכן, אנו הפכנו לקהל הזה של האנשים שמרגישים שהם ראויים לקהל. וטועים. הם אנשים חביבים שקורים להם דברים שגרתיים ואלה לא מסופרים באיזה כושר חדירה פסיכולוגי, עמקות תובנות פילוסופיות ותרבותיות או שפה חיונית יוצאי דופן.
חלק מהבוסריות של הרומן מתבטאת בכך שסיפורי המשנה שיש כאן — קורות בני הזוג המבוגרים יחסית, לאה וקלוד, למשל — אינם מפותחים דיים ואינם נקשרים כראוי לעלילה המרכזית. על רקע זה ראוי לציין לשבח מהלך עלילתי מקורי לקראת הסוף, שבו יוליוס, שמתקשה לצאת מהארון, עושה שימוש לא הוגן בעתליה. לו היה הרומן משופע במהלכי עלילה מקוריים ומעמיקים וחריפים כאלה אולי היה נגאל.
אבל עיקר הבעיה ברומן הינה, כאמור, הבנאליות שלו. ועיקר הסיבה לבנאליות, כאמור, הוא הביטחון של הסופרת שמדובר בדמויות "מיוחדות" א־פריורי. אך משולש שחוק לא הופך ל'ז'יל וג'ים' בגלל שגיבוריו "דיאספוריים".
גם נוסח הכריכה האחורית מצטרף להתאהבות הנלהבת בגיבורים. על לא עוול בכפם, רק משום היותם משוחררים מכבלי לאום. "ריקוד האביב הוא ספר שנכתב בעברית, אך מביא עימו הד של מקום אחר ואיתו את האפשרות המלהיבה להיות אזרח בין־מדינתי: לקפוץ לקנות אֶקלר וניל בצרפת או לצאת ולרכוב בגרמניה, בשבילי היער השחור, על אופניים". יש דבר מה מסגיר אידיאולוגית בנוסח הכריכה שמשתמש במילים "מרחף", "חסר משקל", "שוטטות", "משחקיות" ו"דרמה מינורית".
בקיצר, זה שאתה "אוניברסלי", כמו שקרא לזה מנור בפאתוס, לא הופך אותך למעניין. זה כן מקל עליך לחשוב שאתה אדם מיוחד, המשייט לו ככדור פורח, ללא עוגני זהות, נפוח מגז. •
