כולנו זוכרים את רומי בת השש, שרק קולה נשמע ששאלה בשבת השחורה: "אתם של ישראל, אתם של ישראל? תיקחו אותנו, ויש איתי פה גם תינוקת". התינוקת היא ליה, אחותה הקטנה, שישבה לצידה במושב האחורי של המכונית המשפחתית. שתי ילדות רכות שנשארו לבדן בעולם, ללא אמא ואבא, וכמותן יש עוד למעלה מ־40 ילדים שאיבדו את שני הוריהם בטבח ונותרו יתומים. בסך הכל מדובר ב־22 משפחות שבהן שני ההורים נרצחו.
מי שככל הנראה יגדלו את הילדים שאיבדו את נקודת המשען שלהם בעולם יהיו קרובי המשפחה – סבא וסבתא, דודות ודודים, ויש אפילו אחים בוגרים שלפתע נאלצו להיכנס לתוך הנעליים הגדולות שהותירו ההורים שנרצחו. אבל רצון טוב, חיק משפחתי חם ואהבה כנה אינם מספיקים כדי להבטיח לילדים הללו את כל מה שהם זקוקים לו כדי להתרומם מהשבר ולזכות בחיים טובים.
זו המחשבה שעברה גם בראשו של איש העסקים תומר דוד, שהבין את גודל השעה והחליט להקים את "ילדי המלחמה של כולנו", ארגון שילווה את יתומי הטבח ואת משפחותיהם החדשות לאורך שנים, כך הוא מבטיח, וכבר עובד בצמוד למדינה, שאחראית על כל תהליך האפוטרופסות והאימוץ של הילדים.
"כאשר ילד מאבד את אחד מהוריו, הדבר יוצר שבר שפוגע עמוקות בתחושת הביטחון שלו. עכשיו צריך רק לדמיין מה קורה כאשר ילד מאבד את שני ההורים שלו", אומרת הפרופסור לפסיכולוגיה תלמה ליבל, ראש בית הספר לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל־אביב, שמלווה את פעילותה של העמותה כחלק ממעגל אנשי מקצוע כמו פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, משפטנים וכלכלנים.
"כל ילד חייב בחייו לפחות דמות אחת שממנה הוא מקבל ביטחון ואהבה שאינם תלויים בדבר. ופתאום שתי הדמויות הללו, אמא ואבא, נעלמות מחייו של הילד, מה שמערער את כל הביטחון הקיומי שלו. חלק מהילדים ישבו שעות עם הוריהם בממ"ד ולבסוף ראו אותם נרצחים מול עיניהם, וכל זה יוצר טראומה איומה שדורשת טיפול", אומרת פרופסור ליבל.
חומת המגן התמוטטה
לא רק את הילדים היתומים המשפחה המורחבת מאמצת, אלא גם את הטרגדיה של המשפחה כולה. כי הרי גם לסבא וסבתא או לדוד והדודה קרה הנורא מכל והם איבדו בן או בת, אח או אחות, והם באבל נוראי שצריכים להתגבר עליו. יש כמובן גם מצבים שבהם אדם קרוב חטוף, וכל המצב הכאוטי והבלתי אפשרי כמעט מצריך טיפול אינטנסיבי עם הרבה הדרכה ועזרה צמודה.
זה אחד הדברים החשובים בפעילות העמותה: לקשר את המשפחות עם מלווה שמאתר ונותן מענה לצרכים ולקשיים, תוך סיוע של פורום מקצועי ויצירת מעגל של גורמים מטפלים שיהיו זמינים עבורם לאורך שנים ולא יתחלפו. והסיוע, אומרת ליבל, חייב להיות מיידי.
עד כמה מיידי?
"אתמול בבוקר, כדי שהילדים לא יפתחו הפרעות כמו דיפרסיה, חרדה, נשירה מלימודים, ובעתיד אצל חלקם יכולים להתגלות גם קשיים בקשרים בינאישיים, בזוגיות, אם לא יטופלו במיידי", אומרת ליבל ומוסיפה שאין כמעט מחקרים על ילדים שאיבדו שני הורים. "ובטח שאין אינפורמציה בכתובים על ילדים שאיבדו שני הורים לאחר שראו אותם נרצחים מול העיניים, או בעצמם ישבו ורעדו מפחד על חייהם, או ילדים שקרה להם כל זה תוך כדי שהבית שלהם נשרף. זה שבר נוראי".
מסתבר שגם כאן, כמו במקרה של הילדים הישראלים שחזרו מהשבי, פרוטוקול הטיפול והסיוע נבנה תוך כדי תנועה.
"תחשבי כמה זה קשה להיות יתום משני הורים. בסוף אני יודעת לקרוא את הילדות שלי במבט, מצליל הקול שלהן אני יודעת מה עובר עליהן, אם הן מרגישות טוב או לא. אני כאמא שלהן יודעת לקרוא את הסאב־טקסט. ילד שהתייתם משני הוריו מאבד את כל זה", מסבירה מרב ינאי, בהכשרתה פסיכולוגית ארגונית, בעלת ניסיון רב שנים בתחום משאבי האנוש והייעוץ הארגוני. בעמותה היא אמונה על עבודת הצוות של המלווים, עשרה במספר, שתומכים בילדים שאיבדו את שני הוריהם ובמשפחות המאמצות.
"כשילד מאבד את שני ההורים שלו, כל האינפורמציה הבלתי מדוברת הזו נמחקת. בעצם אין כבר הורה שמכיר אותו בלי מילים. הרי כמה בעצם אנחנו מכירים את ההתנהגות הלא מדוברת של האחיינים שלנו? של הנכדים שלנו? לילד בכל גיל חשוב להרגיש שמכירים אותי ויודעים להתקרב ומתי לא, מתי טוב לי ואני שמחה ומתי אני צריכה שיעזבו אותי ועדיין לדעת שיאהבו אותי. ילד יתום משני הורים, כל חומת המגן הזו התמוטטה לו".
"כארגון, אנחנו לא נוכל להחזיר את הניואנסים האלה, אבל כמלווים נעשה הכל כדי להעניק לילדים את העוגן הזה לאורך זמן. אנחנו מרגישים שותפות גורל עם הילדים שעברו משהו שמחייב אותנו, כחברה, להיות שם עבורם", מוסיפה לילך שגיא, בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית, גמלאית טרייה מכוחות הביטחון, ובעלת ניסיון רב־שנים בתפקידי פיקוד וניהול. לילך היא אחת המלוות בארגון, ושופכת קצת אור על תפקיד שבעצם נבנה תוך כדי תנועה.
איך בעצם מתנהל תהליך הליווי?
"כל מלווה מקבל איש קשר מתוך המשפחה המאמצת ומתחיל תהליך של בניית אמון בצעדים קטנים. המטרה היא קודם כל להבין איך פועלת המשפחה, מה הדינמיקה שלה, כי אנחנו נכנסים כמלווים לדינמיקה קיימת על כל המורכבות שלה, וגם עדים לקונפליקטים קיימים או שמתעוררים כתוצאה מהמצב המורכב החדש, ואנחנו צריכים לנהל הכל בצורה מאוד רגישה".
מרב: "אנחנו מנחים את מלווי המשפחות להיות מאוד קשובים לצרכים ולמצבים, אבל לא לקחת צד בתוך הסיטואציות המשפחתיות, ולפעמים זה יותר מצד אחד. הקמנו את הארגון כדי לתת תמיכה לילדים ולסייע לכל צורך שיעלה, הם במרכז".
לילך: "אחרי מפגש, או אפילו שיחה עם משפחה, לא הולכים הביתה וזהו. אלה דברים שצריכים לשקוע ולעבד אותם, ולכן חשוב מאוד שיש לנו את מעגל התמיכה של כל המלווים. כולנו חתומים על סודיות וזה מאפשר לנו להתייעץ ולחלוק, כי אי־אפשר להישאר עם הדברים לבד. לצד ההתרגשות והתובנות, יש המון דילמות להתמודד איתן, חלקן לגמרי לא מוכרות בתחום הטיפול".
מרב: "אנחנו בעצם בונים פרקטיקה שלא קיימת, שזו יתמות משני הורים באירוע קיצוני מאוד ולא צפוי, כאשר גם הילד היה ועודו חלק מהחוויה הטראומטית, וגם המשפחה שמאמצת אותו. בנוסף, גם הילדים במשפחה המאמצת, שאולי לא עברו את הטראומה באופן ישיר, חווים עם האימוץ מצב חדש שמשנה את כל מערך האיזונים בבית. כל היסודות ורשתות הביטחון גם של הילדים שנפגעו וגם של הילדים במשפחה הקולטת מתערערים".
מסלול לחיים טובים
"תפקיד העמותה שהקמנו הוא לא רק לרשום צ'ק, אלא ללוות אותם צמוד בכל הצרכים שנים קדימה", מוסיפה לירון ונד (43), יזמית בעולם ההייטק ושותפה חלקית בקרן הון סיכון פיטנגו, ממקימות הארגון. "טיפולים פסיכולוגיים ורגשיים, רישום והסעות לחוגים, לימודים, הכל כדי לשים אותם על מסלול בטוח לחיים טובים ולאפשר להם בחירה כדי שהאסון הזה לא יהיה מה שיגדיר אותם בעתיד. ולכן אנחנו גם דואגים להם לליווי פיננסי, לחסכונות בבנק ולמימון ללימודים כולל תואר ראשון".
יש ילדים שנמסרים לאימוץ מחוץ למשפחות?
"כרגע המשפחות מאמצות את הילדים למשך שנה, שמאפשרת התארגנות ובחינה של המצב. אנחנו עוזרים גם למשפחות וגם למדינה להבין מה הצרכים ומה המענה, ועושים זאת ברגישות המקסימלית כי כל הצדדים פה עברו טראומה".
תוכלי לספר מעט על המשפחות, בלי לחשוף את הילדים?
"אנחנו מטפלים בשני אחים שההורים שלהם נרצחו בנובה, מקרה מאוד רגיש של משפחה שאין לה יכולת כלכלית. עוד משפחה היא של שלושה ילדים מהעוטף שהתייתמו מהוריהם ומי שמאמצת אותם היא הדודה, שלה בעצמה יש שלושה ילדים, כך שהמשפחה הופכת להיות ממשפחה של חמש נפשות למשפחה של שמונה נפשות, על כל המורכבות ובתוך הטרגדיה הנוראית. אנשי המקצוע שלנו התכנסו לדיון על המשפחה הזו וברור לנו שעם כל הרצון של הדודה והדוד ליצור עבור הילדים היתומים התחלה חדשה ולספוג אותם אל תוך משפחתם, זה לא פשוט. הילדים צריכים לעבור לגור בבית המשפחה החדשה, צריך לרהט את החדרים שלהם, לרכוש עבורם בגדים, ציוד אישי וציוד לבית הספר, להתאים את הבית לחיים החדשים. כמלווים אנחנו גם מזהים את הצרכים האלה, וגם דואגים למימוש שלהם באמצעות תרומות".
לתווך את האסון
אבל כאמור לא רק עזרה כלכלית חשובה העמותה מעניקה למשפחות, אלא בראש ובראשונה עזרה נפשית ותפקודית, עזרה משפטית של הבנת הזכויות שלהן מול המדינה ומיצוי שלהן, רישום של הילדים למסגרות חדשות, שכן לפעמים המשפחה המאמצת לא גרה היכן שגרה המשפחה הגרעינית שנפגעה, והדוגמאות עוד רבות.
ואיך היחסים עם המדינה כגוף האמון על האימוץ עצמו?
ונד: "אנחנו עובדים לצד המדינה. המדינה היא זו שמטפלת בכל הליך האימוץ, ואנחנו עובדים יחד עם מחלקות הרווחה והעובדים הסוציאליים".
מרב: "המדינה מטפלת בכל סוגיות האפוטרופסות, כולל הליווי המשפטי הנדרש לצורך תהליך האימוץ. אבל למשל אנחנו כן נעזור למשפחה למצוא עורך דין שיעבוד איתה בהתנדבות. המדינה גם מעניקה עובדת סוציאלית יישובית שנמצאת בקשר עם המשפחה, וגם ליווי של אגף השיקום לנפגעי פעולות איבה בביטוח לאומי. לכל הגופים והתחומים האלה אנחנו נותנים את המעטפת המשלימה".
פרופסור ליבל: "המדינה צריכה לדאוג גם לצד הפסיכולוגי. הייתי בשוק כאשר הבנתי שעברו חודשיים וילדים שאנחנו מלווים ראו רק פעם אחת פסיכולוג מטעם המדינה".
מה הסיכויים של ילד להשתקם מטרגדיה כזו?
"יש הבדל בגילים. ילדים עד גיל חמש בערך לא מבינים מה זה מוות ולא מבינים עד הסוף שמי שמת לא יחזור. הם חושבים שזה כמו שינה, שנרדמים וקמים. ככל שמתבגרים, מבינים את המשמעות של סופיות החיים. איש מקצוע טוב יודע לתווך את האסון לילדים בכל גיל. הוא רק חייב להגיע לטפל בהם כמה שיותר קרוב לאירוע כדי שיצליחו להתפתח לאנשים בריאים בנפשם ולתפקד לצד הכאב. אבל זה לא יקרה בלי עזרה רציפה גם להם וגם למשפחות, ולכן זה קריטי שהמדינה תיכנס לאירוע. היום היא לא נותנת מספיק. מה זה לראות פסיכולוג פעם אחת בתוך הטרגדיה הזו, וכבר עברו חודשיים? זה כלום, ושוב לילד אין המשכיות. הוא גם צריך סביבו עוד דמויות מטפלות חוץ מהדודים והסבתות והסבים, למשל סטודנטית שעוזרת לעשות שיעורים, מסיעה לפגוש את החברים הקודמים, משחקת איתם. הם נמצאים במצב הכי פגיע שאפשר לחשוב עליו", אומרת ליבל שפועלת בארגון לצד הפסיכולוג פרופ' עמירם רביב, בעל ניסיון רב שנים בתחום.
ויש כמובן גם את הטיפול בילדים הגדולים יותר, בני נוער שנמצאים על סף הגיוס, או מי שהתגייסו כבר לצה"ל ונכון שמבחינת החוק הם בגירים, אבל הם עדיין זקוקים למעטפת הורית מגוננת כאשר הם עושים את הצעדים הראשונים בעולם.
מרב: "זה גיל מאוד רגיש, אתה לפני גיוס, אתה צעד לפני לצאת מהבית ואתה יודע כל החיים שיש לך רשת ביטחון לשלב הזה ופתאום אין לך. הילדים הבגירים נשארו כמעט לבד בעולם ופתאום צריכים להתמודד עם סוגיות של כסף, אפילו של ניהול בית. הם בני 18, אבל הם לגמרי עדיין ילדים".
מה הילדים הבגירים אומרים על האסון שקרה להם?
מרב: זה עדיין לא נתפס אצלם. הם עוד מנסים להשתלט על הצרכים הבסיסיים ולהתארגן על איזו שהיא שגרה, למפות את הסביבה מחדש, החוויה והשיח עדיין מורכבים כרגע".
