הלהיט הכי גדול של ברי סחרוף בימים אלה אינו שיר שיצא באף אלבום שלו, והוא גם לא כתב או הלחין אותו. אבל כשסחרוף מכתת רגליים בין הופעות לחיילים לביקור משפחה שיושבת שבעה ומבצע את 'שיר למעלות', עוברת צמרמורת. זה לאו דווקא ההקשר הדתי וגם לא בהכרח המנגינה ההמנונית של יוסף קרדונר, אלא גם ואולי בעיקר סחרוף עצמו: החיבור שלו לאנשים שונים שזקוקים לאותה נחמה, לזמן שזורם ומתעוות, למקום שצורח מכאבים, לרגע שמצליח להיות נורא ונשגב במקביל.
גם לפני 30 שנה בדיוק סחרוף ידע איך זה מרגיש כשהגלים מתנפצים ואין ברירה אלא להמשיך לצעוד לתוכם. הרי מהם החיים מאז 7 באוקטובר אם לא רצף 'סימנים של חולשה', כשם יצירת המופת שהמציאה את סחרוף ואת הרוק הישראלי מחדש. סחרוף, תחת ההפקה החלוצית של רע מוכיח (שניהם בתמונה שצולמה באותם ימים), רקח מתוך המערבולות האישיות והמולת הניינטיז פסיפס שהוא בו־זמנית שבור, מהורהר, רעב ומאוד פגיע. לכן, בסופו של דבר, אין הבדל בין הגבר הצעיר ששר בקול מכשף "ברוכים הבאים למסיבת סוף המאה" לבחור עם שער השיבה שמלהיב חיילים עם "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל": זה עדיין ברי סחרוף, אולי גיבור התרבות היחיד שאפשר להסתכל עליו בימים האיומים האלה ולהרגיש סימנים של תקווה.
