לא בטוח שתמיד בלאט היה אמור להיות שחקן החיזוק הכי משמעותי שמכבי ת"א הביאה השנה (הציפיות מג'יימס ווב, למשל, היו כנראה גבוהות יותר), אבל עד עכשיו הוא כנראה השחקן שמעניק לה הכי הרבה מבין המצטרפים החדשים, וגם פותר לה כאבי ראש לא קטנים. למשל, בתקופה שבה ווייד בולדווין היה פצוע. תחשבו מה היה קורה אם תמיר לא היה שם.
בלאט עזב את ישראל כמנהל משחק מצוין עם ליקויים קשים בהגנה וחוסר בשלות לשחק ברמות הגבוהות באמת. את הפועל ירושלים הוא לא הצליח לקחת מספיק רחוק כרכז המוביל. אבל השחקן שחזר מגרמניה הוא טוב בהרבה, שלם יותר, אחד ששולט בקבוצה וכמובן, ואת זה היה לו תמיד, ביטחון עצמי עצום. הוא לא מתחבא בשום מעמד, תמיד יוזם, אף פעם לא מבוהל.
בלאט גם שומר טוב יותר מבעבר–אם כי זו עדיין נקודת התורפה שלו. הנתונים הפיזיים שלו יוצרים תקרת זכוכית בתחום הזה. מה שכן תלוי בו וטעון שיפור זו קבלת ההחלטות בשני מישורים. הראשון, הוא זורק לפעמים מהשלוש מהר מדי ובמצבים קשים. בלאט קלעי מצוין דווקא כשהוא זורק אחרי קבלת מסירה ולא אחרי כדרור. זו תכונה שמאפשרת לו לאייש בהתקפה בצורה מצוינת את עמדה 2, בונוס נהדר לקבוצה שאיבדה את דארון היליארד ואין לה כמעט קלעי שלשות אוטומטיים. אבל האחוזים יורדים כשהקליעה מגיעה אחרי מהלך שהוא בונה לעצמו, לכן בלאט צריך לבחור נכון יותר את הזריקות. הוא גם מגזים מעט בניסיון לייצר רצפים: אם שלשה אחת נכנסת, לרוב תגיע די מהר זריקה נוספת, ולא תמיד בזמן ובמקום המתאימים.
בלאט מנסה תמיד להטיס את ההתקפה, וזה מצוין, אבל התהליך הזה כולל מסירות מסובכות. כשהן מגיעות ליעד, זה יפהפה, אבל השיטה הזאת גוררת לא מעט איבודים. האם עדיף להאט לפעמים וללכת על מהלכים פחות מסוכנים, כשהמחיר הוא לתקוע את הקבוצה במשחק עומד? התלבטות קשה.
בשורה התחתונה: בלאט הוכיח מעל לכל ספק שהוא ראוי, גם לעצם ההחתמה שלו וגם לדקות שהוא מקבל. זה לא מובן מאליו כי כבנו של המנהל המקצועי עד לא מזמן וכחביבו של המאמן מזה שנים – נטל ההוכחה על כתפיו היה כבד. הוא משתלב היטב בהתקפה לצד שני הגארדים המובילים, ומתאים גם ליד אנטוניוס קליבלנד ששומר מצוין ואוהב לרוץ. ובעיקר. הוא מנהיג. אחד שלוקח אחריות. זה מוצר נדיר. יש הרבה שחקנים מצוינים שלא סוחפים איתם את השאר. נגיד בונזי קולסון. בלאט הוא אחד שיכול לבוא מהספסל ולהוביל שינוי. וזה כשלעצמו הופך אותו לנכס.
