יקירי המנוול // וירז'יני דפנט } תרגום: רמה איילון } מודן } 255 עמ'
"צפרדע קמוטה", "זקנה עבת בשר ומוזנחת", "אישה מלוכלכת וקולנית", כך כותב בחשבון האינסטגרם שלו אוסקר זָ'איאק, סופר צרפתי מוכר, על רבֵּקה לָאטֶה, שחקנית קולנוע איקונית, כוכבת בינלאומית, דיווה שהגיעה אל שנתה ה־50. הוא נתקל בה במקרה בבית קפה פריזאי ואכזבתו למראָה של אלילת נעוריו הביאה למופע האימים האינסטגרמי הזה שבמהלכו הוא אף מלגלג על כך שלאטה ידועה היום כ"מקור השראה לפמיניסטיות צעירות", וקורא להן "האינטרנציונל של הכוּנֵפוֹת".
1 צפייה בגלריה
yk13722154
yk13722154
(בונה ספרותית את מלאכת ההרס. וירז'יני דפנט ׀ צילום: Jean-Francois PAGA/opale.photo)
כך נפתח הרומן 'יקירי המנוול', מאת וירז'יני דפנט, שתרגומו לעברית בידי רמה איילון רואה עתה אור בעברית, וזאת זמן קצר יחסית לאחר שיצא בצרפת, הפך לרב־מכר עולמי ולספר הצרפתי המדובר של 2022, ועל כך למתרגמת ולהוצאה תודות.
רבּקה אינה נשארת חייבת. היא כותבת לאוסקר בפרטי ופותחת במילים "יקירי המנוול". היא חדת לשון, מרסקת את הפטפוט המיזוגיני שלו, "אתה כמו יונה שמחרבנת לי על הכתף", ומקנחת באיחול אלים וגרפי להחריד למותם של ילדיו מול עיניו, "אני בטוחה שיש לך ילדים. גברים כמוך דואגים להתרבות... אנשים, ככל שהם מטומטמים יותר וחסרי תועלת להבהיל, ככה הם מרגישים חובה להרבות את זרעם".
נבלמתי. זה רק העמוד השני. איך אוכל להמשיך לקרוא מכאן? האם אני מסוגלת לקרוא אלימות בוטה שכזאת בימי מלחמה האלימים גם כך? אני מודה שמלכתחילה התקשיתי להתחייב לקריאת ספר פרוזה, משום שמאז שבת 7 באוקטובר, אני מרגישה שהאדמה פערה את פיה ובלעה גם את האמנות שאינה עוסקת בשכול. אדגר אלן פו כתב ב'העיקרון הפואטי' שלו, שהאהבה היא "הצרופה והאמיתית בכל נושאי השירה", אך מה לי ולאהבה ולשאר ענייני חולין עכשיו? השבת הנצחית קברה את החול יחד עם האהבה והספרות; יחד עם האהבה לספרות. ובכל זאת התחלתי לקרוא כי ידעתי שאם יש סופרת שיכולה לעורר בי מחדש רגש אחר פרט לשכול היא דפנט.
אז איך ממשיכים מכאן לעמוד 3? ראשית ניטרלתי את השיפוטיות האוטומטית הקובעת שתגובתה של רבקה אלימה יותר מזאת של אוסקר רק משום שהיא מצפצפת על הטאבו שנקרא "חיי ילדים". הברוטליות שלה כלפיו אמנם מיידית ולא מידתית, אך הברוטליות שלו, המתקיימת בנחת על הרצף המוכר היטב שנקרא "שנאת נשים", מביאה גם היא בסופו של דבר למוות אלים של נשים וילדים, רק לאט יותר. ההבדל הוא שרבקה מסרבת לכללי "המותר והאסור לומר", ומנחיתה מכת מוות על אוסקר ועל הקוראים. זהו, האלימות על השולחן. אבל אז, כמעט בלי משים, האינטראקציה הראשונית הדוחה הזאת הופכת לחליפת מכתבים מעמיקה, קשובה, אמפתית ואנושית, ששולחת זרועות אל נימי הנפש העדינים ביותר. הם מתכתבים על פני מספר חודשים, כשברקע העולם מתמודד עם מגפת הקורונה על כל השלכותיה הדרמטיות.
המכתבים נעים קדימה, בקצב של ספר מתח, עוקבים אחרי המאורעות שפוקדים את חיי השניים. הם גם מפנים מבט אל העבר ושולפים ממנו סודות ואמיתות שלא היה טעם לדבר עליהן אז, וגם לא עם מי, עד שמצאו זה את זה. בשלב יחסית מוקדם של הסיפור, בלוגרית פמיניסטית צעירה בשם זואֵה קָטאנה, עשור לאחר שהתפטרה מעבודתה כיחצנית בבית ההוצאה לאור של אוסקר, מאשימה אותו פומבית בהטרדה מינית. קולה הוא הצלע השלישית ברומן שפותח צוהר לעולמן של בנות ה־20 בעידן הרשתות החברתיות, ואל התהום הפעורה בינו לבין עולמו של הדור של רבקה ואוסקר, שאמנם התרגל לגלול בפיד של האינסטגרם, אבל גם היו לו חיים לפניו.
כאשר מתפוצצת הפרשה, העלילה נעצרת בחריקת בלמים, פונה בחדות, ודוהרת יחד עם רבקה ואוסקר לעבר האזורים האפורים שעוטפים את עידן המי־טו, ושבהם איש אינו מעז לדרוך, גם לא אישה. זה היה הרגע שבו זיהיתי את הסיבה שבחרתי בדפנט לעזור לי לצאת מקיפאון השבת השחורה; כך כתבתי בביקורת שהתפרסמה במוסף זה על ספרה 'סיפורו של ורנון סובוטקס' (24.2.2023): "דפנט אמנם חסרת רחמים אבל היא מתבוננת מתוך חמלה. האמפתיה היא הציר של כתיבתה... המהלך הספרותי של דפנט הפוך למעשיה האלימים [של הגיבורה] היא בונה ספרותית את מלאכת ההרס".
גם ב'יקירי המנוול' האמפתיה והחמלה, שמאפיינות כל כך את ההומניות של דפנט, תופסות בהדרגה את כל המרחב הספרותי. אך אם בספריה הראשונים דפנט מציעה אותן כפריזמה של התבוננות, כאפשרות של דרך חיים — הרי שהמסר המפורש ב'יקירי המנוול' הוא שהחמלה והאמפתיה חיוניות לבני האנוש לא פחות ממים, מזון ושינה; הן הכרחיות לא רק לקיומם אלא גם להצלתם. כסופרת, היא מוותרת על עמדת העדה המתבוננת ועוסקת כעת במלאכת שיקום ההרס. החמלה והאמפתיה שמגלים הגיבורים, קודם זה כלפי זה ואחר כך כלפי עצמם, מספקות מזור והקלה. עם "גאולה" דפנט לא מתעסקת. מיסטי מדי. גם ה"סליחה" אינה עומדת ממש על הפרק, משום שבמקום שבו יש סליחה, יש גם אשמה ושיפוטיות, ועם שתי אלה אי־אפשר להגיע רחוק. אבל אמפתיה היא כמו לחש קסמים שמיטיב עם המתייסרים גם אם הם עצמם גרמו ייסורים לאחרים. היא מאפשרת מרחב להרהור, להתבוננות כנה במעשינו, מבלי לבזבז אנרגיה על התגוננות. כך למשל רבקה כותבת לאוסקר בשליש האחרון של הספר, "איזו התקדמות אתה עושה, אוסקר... צריך להודות שלפעמים יש גם יתרונות במתינות. יש קו תיכון שעובר בין 'אני הגבר הכי צדיק בעולם שנפל קורבן למלתעות הפמיניזם' לבין 'אני מרגיש כמו אנס'. התנהגת כמו מנוול מצוי. מישהו שמפעיל כוח בזמן שהוא מתיימר לשוויוניות. אני משאירה לך לעשות את חשבון הנפש שלך, עם עצמך, כמו ילד גדול. נשאר לך החלק הקשה ביותר: למצוא דרך לתקן".
האם רבקה, אוסקר וזואה מצליחים להגיע אל תיקון? מבלי להסתכן בספוילר, אומר רק שבתודעה הספרותית של דפנט התיקון לעיתים אינו אפשרי. אבל אין זה אומר שחיים ללא תיקון חייבים להיות חיים בלתי נסבלים. להפך, הם יכולים אפילו להיות חיים די בסדר, כל עוד מתאפשרות בהן אמפתיה וחמלה, על השפעתן המיטיבה על החומלים והנחמלים כאחד, כמעשה קסם. •