פחות משלושה שבועות אחרי פיגועי 11 בספטמבר, חזרה 'סאטרדיי נייט לייב' לאוויר, בחיל ורעדה. תוכנית הסאטירה שנולדה ב־1975 נתקלה לראשונה במשהו שלא הייתה מוכנה אליו: האם אפשר כבר לצחוק כשהאומה בטראומה בלתי ניתנת להכלה, ואם כן, על מה מותר לצחוק. אז צחקו על כך שלראשונה אי פעם אנשים מחוץ לניו־יורק אוהבים אותה, אבל לקח הרבה זמן עד שנגעו בג'ורג' בוש. התלבטות אחת נחסכה ממפיק־העל לורן מייקלס: הוא לא נאלץ לתהות אם תוכנית הסאטירה שלו צריכה להתגייס להסברה אמריקאית בעולם - העולם תמך אז בארה"ב.
'ארץ נהדרת' היא אחד התרגומים המוצלחים בעולם ל'סאטרדיי נייט לייב': סאטירה רכה ברמת הפקה גבוהה, שרוב הזמן מנסה להצחיק מבלי להעיק, מה שמאפשר לה מדי פעם לתת אגרוף אמיתי לבטן. כמו SNL, שום דבר לא הכין אותה לצורך להתמודד עם טראומה לאומית כזו. שלא כמו SNL, היא כן נאלצה לתהות אם להתגייס להסברה עולמית.
השאלה אם לעסוק בפרופגנדה היא משהו שתוכניות סאטירה לא אמורות להתחבט בו. אין ספר הדרכה, ו"הסברה" בהקשר של ישראל היא מילה כל כך מוכרת בעולם, עד שאנשים אומרים אותה בעברית. חלק מהמערכונים של 'ארץ נהדרת' אכן לא מסתירים את המטרה - הסברה על־מלא. לפעמים זה טוב (ה־BBC הרוויח ביושר כל חבטה וזה גם היה מצחיק ונוקב) ולפעמים פחות (לצחוק על סטודנטים אידיוטים בקמפוסים זה קל מדי), אבל הקטעים הפכו ויראליים ולפחות מייצרים סוג של תגובת נגד.
הבעיה עם חלק מהמערכונים האלה, ביושבם כ"הסברה", היא שהם באים מתוך בועה ישראלית מנותקת ממה שהעולם רואה שהתקפות צה"ל עושות: הרס מוחלט בעזה, הרבה ילדים מתים ומחסור באוכל, מים ותרופות. מערכון שצוחק על הנהנתנות של ראשי חמאס בקטאר ומתחיל בנימת זלזול במשבר ההומניטרי, גם לא מזיז לסינוואר וגם מעורר אנטגוניזם.
בסופו של דבר, לא הוגן לבקש מתוכנית סאטירה לעשות הסברה, זה מנוגד לדי־אן־איי של הז'אנר, אבל בהיעדר מנהיגות וממשלה מתפקדת, כל אחד כנראה עושה מה שהוא יכול. יש מי שקונים אפודים, יש שמכינים אוכל, ויש את יובל סמו וכישרונו האלוהי, שמנסים לשים נקודות על הלוח במשחק שאין לישראל סיכוי לנצח.
