אחרי 7 באוקטובר, כל ישראלי הבטיח לעצמו שמה שהיה כבר לא יהיה יותר. אין אחד שלא הבטיח לעצמו שהוא מתכוון להיות אדם טוב יותר ולהפסיק להתעסק בשטויות. כולנו הבנו שהמשימה הראשונה והחשובה ביותר היא להוריד את רמות השנאה, לנסות לקיים את קלישאת "אנחנו עם אחד", כי פשוט אין ברירה אחרת. הכדורגל הישראלי התגלה במלוא תפארתו בימים שאחרי האסון. ארגוני האוהדים התגייסו כדי לתרום, השחקנים והמאמנים היו הראשונים לשמח פצועים, אפילו יוסי בניון וערן זהבי השלימו. עכשיו מגיע המבחן האמיתי של האוהדים. ההלם הראשוני חלף, האוהדים חוזרים ליציעים ויצטרכו להוכיח שהם התבגרו. לפני השבת השחורה האלימות בכדורגל הישראלי שברה שיאים והייתה באחת מנקודות השפל בתולדותיו, עכשיו זה נראה כמו היסטוריה רחוקה. יש לקוות שזה יישאר כך.
אי־אפשר לצפות שהכדורגל יהיה זך וטהור בן רגע, אבל כן אפשר לצפות מכך שיהיו פחות קללות גזעניות (סלים טועמה הלך לשמח פצועים, זוכרים?), פחות קריאות נאצים (אוהדים מהיציע ממול נפלו בהגנה על המדינה), ופחות אבוקות (כי הגיע הזמן להפסיק לעשות "דווקא", המשטרה היא לא האויב. גם המשטרה תצטרך להבין שהאוהדים הם לא האויב שלה). לפחות לפי התגובות ברשת, יש הרבה מקום לאופטימיות: העימותים בין אוהדי מכבי ת"א לאוהדי מכבי חיפה בנתב"ג התקבלו בזעזוע, ואף אחד לא ניסה להצדיק אותם. קומץ האוהדים של הפועל ת"א שקילל שוטרים חטף גינוי מקיר לקיר, ואף אחד אפילו לא חשב להגן עליו. יש קונצנזוס מקיר לקיר שקורא להפסיק את האלימות, כי באמת שכבר אין לה מקום בכדורגל. האוהדים רוצים קצת ליהנות. לעודד, ולחזור הביתה בשלום. כן, זה כ"כ פשוט. לאף אחד אין באמת כוח לתוכניות חדשות שמטרתן לחנך את הקהל ו"למגר את האלימות", כי הציפייה היא שהאלימות תעלים את עצמה.
נראה שהשחקנים והמאמנים למדו את הלקח שלהם, לא ראינו תקריות יוצאות דופן בליגת העל מאז שחזרה לפעילות. בינתיים הכדורגל החזיר לעצמו את הכבוד. אפשר להיות אופטימיים ולקוות שחזרת הקהל תמשיך את המומנטום והספורט יהווה דוגמה לאיך ממשיכים מפה.
