במשך כמה שבועות, היינו כולנו טובים מאוד. אנשים יצאו להתנדבויות שלהם מדי בוקר, הלכו לבשל לחיילים במטבח של מה שהיה פעם מסעדת פאר תל־אביבית. עלו לאוטובוס שלקח אותם לקטיף במושב בעוטף. אני זוכרת את התקופה הזו, כי גם אני הייתי טובה אז. כל בוקר הייתי קמה ומחפשת איפה אני יכולה לתרום. זה קצת הרגיש כמו מחולל התנדבויות מטורלל, הדרך שבה חיפשתי איפה באמת צריכים אותי.
בשלב מסוים ניסיתי להקים מיזם אופנה שבמסגרתו נקנה נעליים ובגדים לנשים שיקיריהן נחטפו. הייתה לזה היתכנות, כל האמהות האלו היו עסוקות 24 שעות ביממה בילדים החטופים שלהם, והן אפילו לא שמו לב שהן עדיין לובשות את אותה חזייה מוכתמת בדם שהן לבשו ביום שבו המחבלים חדרו לקיבוץ. ועדיין, זו לא הייתה בדיוק ההתנדבות שמתאימה לי, או כמו שאמרה חברה שלי "את? דווקא את תקני בגדים חדשים למפונות? בלי להעליב, ספקטור, יש לך טעם מאוד... ספציפי". והיא צדקה, אם הייתי הולכת על זה לבדי זה היה נגמר בנעלי סטילטו וחצאיות עור שחורות למפונות הקיבוצניקיות. למזלי, פנתה אליי רונית חרוד, מעצבת אופנה ובעלת עסק בשם "קבקבי העץ של רונה", שבו היא יוצרת קבקבים שוודיים יפים וצבעוניים. רונית מיד התנדבה, עברה ואספה חולצות ומכנסיים מהחברות המעצבות שלה, ותרמה אינספור נעליים מהסטוק שלה. כן, דווקא היא, עצמאית בעלת עסק קטן שצריכה לשרוד, נתנה בלי למצמץ לנשות החטופים ערימות של סחורה בשווי מטורף. "תני לי לשלם לך מכספי התרומות, את חייבת גם להתפרנס", אני זוכרת שאמרתי לה. "עזבי", היא אמרה, "תני לי רק לתת לנשים האלו, הלוואי שיכולתי לתת להן הכל".
אחרי רונית, הצטרפה אליי גם ענבל רץ גילמור, ששכלה את בעלה אש קודש בפיגוע. הדעות של ענבל ימניות מאוד ואנחנו לא מסכימות על המון דברים, אבל זה לא הזיז לשתינו כשהיא התנדבה להתלוות אליי לזארה בבוקר יום שישי אחד ופשוט ליקטה מהקולב בגדים. בגלל שהיא יודעת מה זה לחיות עם מכתש ענקי וקבוע של כאב באמצע הנשמה שלך, היא בחרה רק בבגדים "שלא כואב ללבוש". "מה זה בגדים שלא כואב ללבוש?" שאלתי אותה. "אמא שהילד שלה חטוף", היא אמרה, "לא יכולה ללבוש את הג'ינס הצמוד הזה, גם יותר מדי כפתורים בחולצה יעיקו עליה בבוקר. כשאת בכאב כזה אין כוח לכל מה שמורכב".
זה היה השופינג הכי טוב שעשיתי בחיים שלי, היום ההוא שבו ענבל לימדה אותי שבגדים לא צריכים להתכתב עכשיו עם הטרנד האחרון, הם צריכים לעטוף ולעזור. ואולי זה היה קצת כמונו בעצם. עד טבח שמחת תורה כל כך הקפדנו על כל דיטייל וכפתור, התאמצנו להיות מטופחים, שיהיה לנו את הסמארטפון הכי חדש ואת מכונת הכביסה הגרמנית עם 20 התוכניות השונות. ביום אחד, הבנו שאין לנו באמת חשיבות בעולם שבו 1,400 נשמות הולכות סתם ככה. התפקיד היחיד שיש לנו כבני אדם זה לעזור ולעטוף.
בסוף המיזם שלי התמוסס, התברר שהמדינה לא באמת זקוקה לטעם האופנתי התמוה שלי. ועדיין, כמעט כל בוקר אני קמה וחושבת על אחד הרגעים שקרו לי בתקופת ההתנדבות ההיא. זה היה כשאמא של חטופה אמרה לי שהיא מחפשת דירה בתל־אביב כדי להיות קרובה לקריה ולכיכר החטופים. בו ברגע הרחבתי את המיזם גם לחיפושי דירות ופירסמתי את הפנייה בחשבון הטוויטר שלי.
שנייה אחר כך כבר הגיעה אליי פנייה מעיתונאי ימני מפורסם מאוד. הוא התנדב לתרום לאמא של החטופה את הדירה המרווחת שלו במרכז, וכששאלתי לכמה זמן הוא כתב לי, "בלתי מוגבל, כמה שהיא רוצה וצריכה". לא חלפה עוד שנייה, ופנה אליי עוד עיתונאי מפורסם, הפעם מהשמאל. הוא התנדב לתרום לאמא הזו 3,000 שקל כדי "שתוכל לקנות בגדים חדשים ולא להסתמך על יד שנייה". עכשיו, אני לא יכולה להדגיש כמה שני העיתונאים האלו ידועים לכולנו. כמה פעמים כעסנו על אחד מהם והכפשנו את שמו ברשתות. לסלב האקטואליה מהימין החברים השמאלניים שלי קוראים "שופר מתועב" וטוענים שנתניהו משלם לו משכורת. גם הסלב מהשמאל גורף ערימות של שנאה מהחברים הימניים שלי. הם מכנים אותו "קפלניסט בוגד" וטוענים שהטבח קרה בגלל "הקריאות להשתמטות" שלו. ובכל זאת, שני האנשים האלו, שרבים אחד עם השני לא מעט בתוכניות טלוויזיה, פנו אליי ממש באותו רגע. זה כאילו שמתחת לכל הריבים הם תאומים שחולקים לב ענק. שניהם, אגב, התעקשו באותה נשימה שאני בחיים לא אספר לאיש את השם שלהם.
אני אפילו לא יודעת מתי בדיוק זה השתנה. מתי הייתה התפנית הזאת לרעה, זו שהחזירה אותנו למסלול הלא־נכון. אולי זה היה בבוקר יום רביעי אחד שבו עליתי על הכביש עם רן. ישבנו ושמענו את שלמה ארצי שר את "תתארו לכם" ומיד אחרי זה את "החיטה צומחת שוב" של הגבעטרון. כמעט הגענו לרגע השיא של השיר, זה שבו העמק כבר חוזר להיות אותו העמק, כשפתאום איזו קיה פיקנטו כחולה הגיחה מימין בלי לאותת. היא חתכה אותנו בכזאת גסות שהספיקה עוד לחלוף בי המחשבה שיופי, ניצלתי מהטבח הכי איום במדינה רק כדי למות בגלל איזו סטודנטית למנהל עסקים בקיה פיקנטו. "חזרנו לסורנו", רן אמר ונראה עצוב, "הנהיגה הישראלית חזרה והיא שוב כועסת ואלימה ומתקטננת. אנשים שוב חושבים אך ורק על האינטרסים שלהם. אני הכי חשוב פה בכביש, שימותו האחרים".
ובכל זאת לא האמנתי לו, עד שיומיים אחר כך הלכתי להביא חלת שבת מהמאפייה במרכז העיר. התור היה ארוך מאוד, ואז נכנס למאפייה גבר גבוה. "תעשי טובה", הוא צרח אל הקופאית מהמקום שלו בסוף התור, "תשימי לי בצד שתי עוגות קראנץ' שוקולד חלבה". "אדוני", אמרה לו האישה המבוגרת שכבר עמדה בקופה, "גם אני רוצה קראנץ' שוקולד חלבה ואלו שתי האחרונות". הם התחילו לצרוח בקולניות, לריב על עוגת שמרים כאילו זו הצרה הכי גדולה בחיים שלנו. ואולי מה שהכי החריד אותי בריב היה הפרטיקולריות הזאת, של להגיד שוב ושוב שהם רוצים את הקראנץ' שוקולד חלבה האחרונה, התעקשו על הטעם הספציפי הזה, ממש כמו בימים שלפני 7 באוקטובר, כשלאנשים היו ממש חשובים הפרטים הכי קטנטנים של הקיום שלהם. אני רוצה מיקסר חדש, אבל לא סתם, הוא חייב להיות באדום רטרו; איך בא לי לאכול עוף וירקות בקארי, אבל לא בוויאטנמית של לילינבלום, בזו החדשה בשדרה.
באמת חשבתי שהפסקנו בבת אחת עם כל הקטנוניות הדקדנטית שכל כך אפיינה את הימים הרחוקים שלפני הטבח. שבחיים כבר לא נריב יותר על שבלול הקינמון האחרון או נתעקש עם הבחורה שעושה לנו לק ג'ל שתחפש את הגוון הוורוד המדויק. "זה בסדר", רן אומר, "אנשים שוב רוצים לחיות וליהנות, זה מבורך דווקא". ועדיין, בשום דרך אני לא יכולה לדמיין את עצמי מגיעה למצב שבו שוב מזיז לי שלא מצאתי את הסוודר שרציתי בזארה. הלב שלי, שפעם חיפש להתמלא בריגושים וחפצים יפים פתאום מוצא את עצמו מתחנן רק לדבר אחד. שיגיעו סוף־סוף קצת בשורות טובות. משהו אחד שיקרה לנו שהוא טוב.
אבל לפני יומיים מצאתי את עצמי יושבת מול הטלוויזיה כשפתאום תקף אותי כאב ישן שחשבתי שאני כבר לא ארגיש יותר. "אוף, כל כך רציתי שייתנו לי לראיין מישהו אחד שחזר מהשבי", אמרתי לרן, "אבל הם נותנים אותם רק לעיתונאים אחרים, בטלוויזיה". ישבתי לשנייה ופשוט הרגשתי אותו, את החור הזה המקנא, הרוצה עוד ועוד, זה שאין הישג שאי פעם יספיק לו. זה היה עצוב לשמוע שוב את קול התוכי התובעני והמקרקר של האגו שלי אחרי שלושה חודשים שבהם כמעט ולא שמעתי אותו. נכון, שלושת החודשים האחרונים היו החודשים הכי גרועים בחיי, ועדיין, היו בהם גם לא מעט צמיחה ואור. הפסיק להיות לי אכפת כמה טוב אני כותבת, כמה לייקים אני מקבלת על כל טקסט. כל מה שעניין אותי היה לתת שירות. להפוך את עצמי למועילה. ואם יש לי כמה מילים לתת שאני יכולה לתרום לצרכים של משפחת חטופים או של מישהו שרוצה שישמעו אותו, זה מה שאני אעשה.
וכל זה מתכנס, כמובן, גם למה שקורה עכשיו ברשתות החברתיות, שאחרי תקופה קצרה מדי של אחדות מזויפת וסגידה קולקטיבית לקושמרו ואלמוג בוקר חזרו סוף־סוף להיות מה שהן תמיד, חור ביוב תוסס של ריבים ומדון. הימנים שוב חוזרים להאשמות שכל השמאלנים בוגדים ורוצים לעשות שלום עם המחבלים האנסים האלו, והשמאלנים שוב צווחים עליהם שהם כת של ביביסטים שטופי מוח. אישית זה חונק לי את הנשמה לשבת מול הפיד ולראות איך שום דבר לא השתנה, איך זה בכלל לא החיטה, זו השנאה שצומחת שוב.
וזה עוד יותר מתסכל, כי ברור לי שזה בול מה שחמאס רוצה. שנמשיך לריב ולטנף ולהיקרע מבפנים עד שהמדינה שלנו תהיה חלשה כמו גרב מחוררת. ואני מבינה, אנשים מוצפים מרוב כעס, הם מחפשים את מי להאשים, על מי לפרוק את היגון הכבד הזה. מה שאני לא מבינה זה מאיפה הם מביאים את האגואיזם. את חוסר האחריות הזה של לכתוב את הדעה החשובה שלהם דווקא עכשיו, כשברור להם שזה לא משרת שום דבר טוב.
אני כל כך מתגעגעת לימים האלו שהיינו טובים. כל כך רוצה שנצליח שוב להיות כאלו. שנשאל את עצמנו אם האישה שנדחפה לפנינו בתור בדואר בעצם מיהרה כי היא מחכה לחזור הביתה לבן שהגיע מעזה. שכל הורי החטופים או הנופלים יהיו קדושים בעינינו, שלא נעז להעביר אותם דרך חוד המחט הגועלי הזה של ימין או שמאל. רק הבוקר צצה לי בפייסבוק פרסומת לקבוצה חדשה שנקראת "דובי מחפש חבר". הקבוצה הזו מקבלת בקשות מילדים שמתגעגעים לבובה האהובה שלהם, ילדי מפונים שלא הפסיקו לארוז לפני שנלקחו מהיישוב, או כאלו שנשרף להם הבית עד היסוד, ועכשיו הם מחפשים בדיוק את הדובי האדום שחסר להם, או את תמנון הלבד הירוק. אני מסתכלת על הפוסט החדש שהם העלו, ילד שפונה מקיבוץ בעוטף עזה רוצה בובת ספיידרמן כמו שהייתה לו. והנה, כבר עשרות אזרחים מתנדבים להשיג לו לא רק בובה, אלא גם תחפושת וציור. "אם הם יכולים אז גם אני", אני חושבת, "לשם אני צריכה לחזור". ×
"פתאום שוב הרגשתי אותו, את החור הזה המקנא, זה שאין הישג שאי פעם יספיק לו. זה היה עצוב לשמוע שוב את קול התוכי התובעני והמקרקר של האגו שלי אחרי שלושה חודשים שבהם כמעט ולא שמעתי אותו"
