ההופעה למפוני בארי / ההופעה בפני מפוני קיבוץ בארי בים המלח לא הייתה עוד הופעה. אמנם התקיימו בה כל כללי ההופעה, כלומר במה, להקתי היקרה, אפילו תאורה וכ־800 איש, אבל זה היה יותר מפגש מרגש עם כאב ודמעות. זה החל כבר בחדר האוכל של מלון דיוויד שבו הם משתכנים כשנפגשתי עם ענבל שספר השירים שלי שרד את התופת בביתה, ואחר כך עם פרח, ששהתה בממ"ד 48 שעות, אכלה פתיבר, וגם אצלה ספר השירים שלי שרד. אולי הכריכה של הספרים, אמרתי. אולי נס - הציעה פרח.
2 צפייה בגלריה
yk13726595
yk13726595
(איורים: יזהר כהן)
ואחר כך ההופעה עם ילדים מתוקים שאיבדו את הוריהם ואחיהם, עם חטופות צעירות, ובעיקר עם אנשי הקיבוץ, מלח הארץ, אנשים מהממים, מלאי נדיבות והכרת תודה. לפגוש אותם זה היה לפגוש את תקרת החיים, כלומר את הירידה למטה והעלייה חזרה למעלה. שרנו, אחזנו ידיים, בכינו יחד. אני באמת לא יודע לתאר מפגש מרגש כזה במילים.
בדרך חזרה בעליות הריקות ממכוניות לכיוון ערד והמרכז מצאתי תיאור להופעה. בעצם נגענו יחד בנפש.
העגלה / משהו צד את עיני במעבר החצייה ליד העמוד ברמת החייל אותו חציתי. לרגע חששתי שמדובר בחבילת נפץ, ואז ניגשתי וראיתי בעצם עגלת תינוקות לא מהמשוכללות, ועל רצפת העגלה היו מונחות תמונות חטופים. אולי ביניהם אפילו השלושה שנורו, אחרי שצעקו הצילו. הבטתי בתמונות. כולם היו בניי. אחר כך בחשאי ומלא בייסורי אשם עזבתי את המקום, מלא במחשבות. נו ברור, לא? הריגתם בטעות טראגית של שלושת החטופים על ידי כוחותינו והמסקנה שצריך להגניב תמיד מבט נוסף ולהיעצר על מה שעיניך רואות. כולל עגלה קטנה. בטח שלושה עם דגל לבן שצועקים הצילו.
2 צפייה בגלריה
yk13724619
yk13724619
איורים: יזהר כהן
המסטיק / בינינו, מי חשב אי פעם להיחטף? מי חשב להיות משפחות חטופים? האם הכיכר חשבה שתיקרא כיכר החטופים? מי חשב שיש כזה רוע בעולם? מי בכלל חשב משהו באותו ספק לילה לפנות בוקר - ספק יום. מי חשב שביתו יישרף על ידי חיות אדם, שגופו ייפגע, שיהפוך לשכול, שכולה, יתום, נרצח, נרצחת, מפונים, מפונות?
החיים היו עד אז הו לייף (כמו בשיר של אר.אי.אם). או פיצה. או שווארמה. או תביא ביס, תן שלוק. או הילדים שתופסים לך בלילה את הצד שלך במיטה. עכשיו הם שיא העצבות. ולפתע אני לא בטוח במה שאבא לימד אותי על יושר ומוסר בעולם הלא־מוסרי הזה, וזה מדאיג אותי. שהרי אין בעיה להיות היום אידיוט בעולם, אין בעיה להתחפש למי שאתה לא, לחנטרש את המוח בתיאוריות וקונספציות (עוד מילה מעצבנת), כי כל אחד יכול. וזה מדאיג אותי כי זו הזוועה החדשה של העולם.
אז אני מעצים את רגשותיי, ומתעודד לרגע כשהפצוע שלי מאיכילוב, אמיתי המקסים, מסביר לי איך יסדרו לו פרוטזות, ושברור שהוא ילך בעולם החדש והנבזי הזה. הוא ילך קדימה. הוא צעיר מספיק להתחיל מחדש את מה שהחל במטען ונגמר בקטיעת שתי רגליו. הוא לועס מסטיק. זה הכי מעודד אותי. המסטיק. כן, כן. סימן לחיים לעיסת מסטיק.
שמעון ישראלי / שמעון ישראלי מת. אחד האנשים שהכי השפיעו עליי בילדותי לבחור בבמה. וכשהלכנו כמה חבר'ה בני 13 מהצופים והצופות להצגת היחיד שלו "סתם יום של חול", נפעמתי מהמערכונים ומקול הבס העמוק שלו.
עברו שנים. הנה, אספר לכם (כדברי אוהד חמו). יום אחד הייתי לפני הופעה בבנייני האומה עם עוד אמנים והוא ביניהם. חילקו אותנו לחדרים ולי יצא איתו. וכשנכנסתי לחדר כדי לנוח לפני המופע הוא שכב ישן במיטה הזוגית. לאט־לאט נדחפתי במבוכה לפינה ליד הקיר ועצמתי את עיניי. ואז לפתע שמעתי את קולו העמוק: "תגיד, שלמה", וכאן החלה שיחה ערה עד ההופעה. רק מחמת הבושה לא סיפרתי לו מה הוא היה עבורי בנעורים. ואז חלפו שנים ושוב פגשתי בו את האיש שלי משלישיית "ערבה, ערבה אין קץ", באיזה פרדס שבו הופיע. "אתה אחד האנשים שהביאו אותי לבמה", העזתי לומר את מה שלא העזתי אז. הוא התרגש עד דמעות, שמעון מהשיר "סתם יום של חול".
הדייט / בין לבין אני נכנס לחנות ספרים, ובין הספרים עומד שם זוג דוסים וכשה"יְשיבֶה בּוֹחֶר" בחליפה ובכובע שואל: אתה אתה? אני עונה קצת במבוכה שכן, ואז אני משיב בשאלה סקרנית: ומי אתם אתם?
"אנחנו בדייט ראשון", הם מסבירים.
וואלה? אני מגיב ולא בטוח שוואלה זו מילה תקנית פה.
ואז אני מברר אם הוא הולך לצבא (לא), אם הוא עובד (הוא לומד תורה), אם היא עובדת (כן) ולמה הגיעו לחנות ספרים חילונית? אז הנה התשובה: "ירד גשם, חיפשנו מחסה". "יישר כוח" אני מאחל להם הצלחה בדייט הראשון, ואז כשהם נפנים ממני בחצי אוזן אני שומע אותו מסביר לה על דוסטויבסקי.
מאיפה לך דוסטויבסקי? אני שוב לא מתאפק ושואל. "אני אוטודידקט", הוא משיב ואחר כך הם יוצאים בגשם. אולי יתחתנו. גם אלה החיים, אם אתה מקשיב להם.
צלילים קדומים / אנשים סביבי חוששים לפתוח את הנט שלהם. יש הרוגים? פצועים? רמזו משהו? קרבות קשים. כל חייל שנופל חותך לנו את הלב והנפש. עזה עיר זרה שטופת סכנות. ראית את המבט של דבורי? הוא עצוב, לא? נו זה אומר הכל. ככה מסבירים את שפת סימני המלחמה שעה שהכל מחורבב כאן (מעורבב, מורכב ומחורב).
צלילים קדומים מתגנבים לדמיוני. אני נכנס לאולפן בין לבין. פה שעתיים, שם שעתיים. אני עובד עם עמרי אגמון, גיטריסט ומפיק מחונן ואנחנו מנסים לייצר אלבום. אבל הטקסט הזה שכתבתי לפני שבעה המר באוקטובר, כבר פאסה בעולם החדש, אז אני משנה אותו. אבל השאלה היא האם יש בכלל עולם חדש? האם המדינה תהיה ראויה לקורבנותיה? האם היא תלך בדרך הישר או שוב תתעקם לנו בשסע הנורא שהיה פה לפני הכל?
פריחת ההדרים / בינתיים העצים משירים עלים. אני נוסע לנהלל ובדרך מתעכב על פריחת ההדרים. וכל הזמן אני חש אבל על נפילתו של סא"ל תומר גרינברג מג"ד 13 של גולני המופלא מקיבוץ אלמוג בים המלח, בעלה של אשירה המרגשת ואביה של ארבל.
האם יש דדליין למלחמה? אני שואל בשם מישהו ששאל אותי, ששאלו אותו, באיזו קבוצת ווטסאפ נידחת. אבל אין מי שיענה מלבד דבורי. רק השאלה מה הוא יודע? איכשהו נראה שהקשב הכללי שלנו נמוך. הרמטכ"ל מסביר את תורת ערכי צה"ל לחייליו. בן של חבר (רופא גדודי) חזר מעזה. גם הבן של חבר נוסף, לוחם, יצא משדה הקרב. חברים שלי. אהובים שלי. דואגים שלי.
יחזרו / הלוואי שיהיה אפשר באחד הימים לשכור רגש חדש בעולם כמו דירה, וללכת ברחובות ולפזם את שירו של שמעון ישראלי המופלא: "סתם יום של חול עם בוקר כחול"... הלוואי.
אני חוזר בדרך שבה באתי. העגלה נעלמה ממעבר החצייה. אנשי קהילת קיבוץ בארי האמיצים בראש שלי כל הזמן, הם עדיין שרים ובוכים ואני איתם. הכוכבים נופלים בחשכת ים המלח. עוד שמונה חטופים יש להם, ועוד הרבה חטופים אחרים שאנחנו מתפללים עבורם יום־יום שעה־שעה. אי־אפשר לחכות לנצח. צריך להחזיר אותם. הם יחזרו. הלוואי. ×
בדרך חזרה בעליות הריקות ממכוניות לכיוון ערד והמרכז מצאתי תיאור להופעה מול אנשי בארי. בעצם נגענו יחד בנפש