זו לא פעולה מסובכת. בעצם היא די פשוטה. בהתחלה אתם מרגישים לא בסדר כלפי מישהו אחר, ותכף אחר כך, אתם מרגישים רע עם עצמכם, ומשהו בכם מתכנס פנימה. קוראים לזה בושה, וזה די פשוט, ואפילו מומלץ לביצוע מדי פעם.
רק השבוע תירגלתי את הפעולה הזאת פעמיים (אני בכושר טוב בתחום). פעם אחת הייתה כשלא חזרתי למייל משתפך מקורא שאוהב לקרוא אותי, אבל אני קצת פחות אותו, ולכן לקחתי טיפה את הזמן, ואז לקחתי עוד הרבה – בקיצור, לא חזרתי למייל הזה. והתביישתי בזה, אבל כנראה לא מספיק כדי ממש לחזור למייל.
הפעם השנייה הייתה כשתפסתי את עצמי מקנא באדם שאין לי מה לקנא בו, ואפילו אמרתי עליו כמה דברים פחות יפים, ובסוף סתמתי והרגשתי אידיוט, אבל בעיקר בושה. סוג של בושה. נו, מצרך היסוד הזה שאפשר להשיג בכל בית, בכל מקום, בכל שלב. בושה היא האורז של החיים.
למשל הבושה העמוקה, הבלתי נסבלת, שישראלי סביר מרגיש כשהוא רואה את צילומו שובר הלב של שלט הבד שאילתרו שלושת החטופים אלון שמריז, יותם חיים וסאמר טלאלקה ז"ל, משאריות מזון, שבו נכתב: "הצילו 3 חטופים", ומבין שהם נורו למוות על ידי חיילינו אחרי שכבר יצאו מהשבי בידיים מורמות.
בושה. בלי קשר ללמה ואיך המחדל הנורא הזה התרחש, אתם מרגישים פשוט בושה. מול שלושת ההרוגים, מול בני משפחותיהם, מול הקוד המוסרי, הצה"לי והישראלי הבסיסי ביותר.
בושה מהסוג שיש בלי סוף ממנו בכל מקום בשנה האחרונה, מלבד במקום אחד: ישראל הרשמית. ישראל הממשלתית. כי משם הבושה גורשה – סליחה – בבושת פנים.
רק השבוע חיפשתי את הבושה הרשמית בכל מקום אפשרי. חיפשתי אותה כשנתניהו שלף את הדיסקית המוכנה מראש במסיבת העיתונאים, בתשובה לשאלה שנראתה מוזמנת מראש מטעם עיתונאי מטעם. זה הרגיש כמו רגע מביך ומביש; למקצוע העיתונות, למקצוע המנהיגות. את הבושה הרגשנו כולנו: כל מי שעונדים את הדיסקית הזו באמת, ביומיום, מתוך התכוונות גדולה ותקווה גדולה עוד יותר – אבל לא ראש הממשלה או העיתונאי מטעם. לא; הם לא הרגישו כלום. הם פשוט הפכו את הדיסקית לאביזר במה, לתפאורה בקמפיין, לשקר מופגן וברור כל כך, עד שנדמה שנתניהו כמעט מגחך עלינו: הוא יודע שאנחנו יודעים שהוא שקרן כרוני, אז למה לא לעמוד בציפיות ולהעמיד פנים שאתה באמת הולך ביומיום עם הדיסקית?
זה היה רגע מביש, שמשתתפיו לא חשו שום בושה.
בדיוק אותה בושה שאף גורם בממשלה לא חש כשנחשפה השבוע עיר מפלצתית בגודלה שחמאס בנה מתחתינו ביעילות ואיכות שצריכות לגרום לכל עובד נת"ע להגיש התפטרות במיידי. ידעתם על זה ולא עשיתם כלום? בושה. לא ידעתם? בושה. מימנתם את זה? ובכן.
זו בדיוק אותה בושה שהלכה לבלי שוב מחייו של שר החוץ אלי כהן, שהוציא דרכון דיפלומטי ליאיר נתניהו, ומה יש מבחינתו להתבייש פה? למה, יאיר עצמו הרגיש איזו בושה או אי־נעימות על שהייתו במיאמי במהלך המלחמה? אבא שלו הרגיש בושה לעשות בושות ולצייץ בשבוע הראשון למלחמה שהשב"כ ואמ"ן אחראים בלעדית?
לא. אפס בושה. אזלה מהמלאי.
זה בדיוק אותו היעדר בושה שאיפשר ליעקב ברדוגו להשתלח לאורך חודשים בגדי איזנקוט, כשאיזנקוט הזהיר מפני הידרדרות ביטחונית – הידרדרות שהפכה אותו לפני שבועיים לאב שכול – ולטעון שאיזנקוט "מתאר תרחישי בלהות מטעמים פוליטיים". האם ברדוגו מרגיש כרגע שמץ בושה? כי אם כן, לא תשמעו על זה ממנו. יודעים למה? כי הוא לא מרגיש. ברדוגו מעוקר מהיכולת להרגיש בושה בדיוק כמו כל שאר האחראים לפארסת וטרגדיית הממשלה הזו; הם איבדו את רגש הבושה הבסיסי.
כמו מישהו שלא בכה יותר מדי שנים וכבר לא מסוגל, האנשים האלה לא התביישו בשום דבר מביש למשך זמן ארוך כל כך, עד שהפכו בלתי־בושים לחלוטין.
זו לא בושה להרגיש בושה. זה טבעי. אנושי. מתבקש לפעמים.
צריך, כמובן, איזו מודעות עצמית בשביל להתבייש. צריך להיות מסוגלים "לדמיין את העצמי דרך עיניו של האחר", כפי שהגדירה החוקרת פרופ' ג'ודית לואיס הרמן את רגש הבושה, ולדעת שעשית "מעשה בניגוד לנורמות המקובלות... בצורה שאינה מכבדת", כמו שמגדירה ויקיפדיה.
אבל אצל ממשלת ישראל ומעריציה, "צורה שאינה מכבדת" היא הצורה הרצויה. למעשה, האנשים האלה הפכו את מופעי חוסר הבושה לסוג של פרפורמנס – מאז שדוד ביטן ומיקי זוהר השתלחו בהורים שכולים, ועד שינון מגל השתלח השבוע בסרטון של הילד החטוף ששוחרר יגיל יעקב, אחרי שיגיל החמוד אמר בסרטון: "אני צריך את אבא שלי שיחגוג איתי בר־מצווה", ומה למגל היה להגיד על זה? שהסרטון "משתמש בשיטות של חמאס".
אפס בושה. כלום.
כי יש משהו מיושן לכאורה, כמעט מביך, בעצם במילה והרגש הזה, בושה. יש משהו שהוא ההפך מהיוהרה הנצחית של ממשלת ישראל; יש משהו אנושי, יש הקטנה עצמית, יש ענווה. וזה בא עם תוספות, כי בושה הולכת טוב עם חרטה, קל להחליק אותה בגרון עם אי־נעימות, והיא בת לוויה מושלמת למבוכה.
אבל בסביבת נתניהו מעדיפים לחיות במצב צבירה של אפס בושה או פחות – בושה שלילית; הם, כזכור, חיים בכיף על המקפצה, המקום שבו הכל מופגן לראווה כל הזמן, והסלוגן הוא תמיד "שופוני, אני תוקע לכם אצבע בעין, אני מפשיל מכנסיים, אני לא מוריד את המים, ותגידו תודה על גשמי הברכה משמיים".
וחיים בלי בושה הם סוג של נכות. נקודה עיוורת נצחית. בושה היא שריר שמשותף לכולנו, ממש כמו האחווה שישראלים מכל המגזרים והדעות הפוליטיות חשים כרגע; היא ערך אנושי, משהו שהופך את כולנו לבני אדם עם איזה קוד התנהגותי משותף ובלמים משותפים.
ובושה היא רגש חיוני לפוליטיקאי. היא משמרת אותו אנושי, נגיש, אהוד; היא מייצרת אמפתיה ושותפות. היא פוטרת אותו מחשד לפסיכופתיה. יצחק רבין – טיפוס ביישן מלכתחילה – התבייש בחשבון הדולרים של לאה ושלו ("האחריות היא משותפת, פורמלית ומוסרית"). גולדה מאיר התביישה במחדל 73' ("מייסרת את עצמי"). מנחם בגין התבייש בהסתבכות בבוץ הלבנוני ("אני לא יכול יותר למלא את התפקיד הזה"). אבל לנתניהו, שם על המקפצה, לא רק שאין בושה, יש גאווה בדברים מבישים. אלה החיים.
ובושה היא הדבר הראשון שיצטרך לחזור לישראל. כי בושה – עדיף עמוקה, כנה ומורכנת ראש – היא בדיוק מה שהממשלה הזו הייתה צריכה להציע במיידי. בושה נוראה על כל מה שאירע במשמרת שלה. יכולת לומר: אנחנו מרגישים נורא בקשר לזה, ולכן נסתום עכשיו ונעשה רק מה שצריך ועדיין אפשר.
אבל הבושה עזבה את ירושלים. ואנחנו נצטרך להחזיר גם אותה. מחכה לה שם עוד הרבה עבודה. ×
האנשים האלה הפכו את מופעי חוסר הבושה לסוג של פרפורמנס, מאז שדוד ביטן ומיקי זוהר השתלחו בהורים שכולים, ועד שינון מגל השתלח השבוע בסרטון של ילד חטוף ששוחרר
