1.
בתחילת השבוע נסעתי לאסותא אשדוד, מקום שאליו מגיעים פצועים קשה ואנוש. מסוק שנוחת שם אינו דבר מבשר טובות. חבריו של י' אמרו שהוא ישמח לפגוש אותי. י' הוא לוחם סיירת. הוא וחבריו זיהו מחבלים בתוך בניין. הוא רץ עם צביקה לביא ז"ל פנימה, כשעל גבו טיל לאו. הם השיבו אש אבל נפגעו אנוש ומחולצים במטוס לאשדוד. צביקה נלחם על חייו שלושה שבועות, אבל לא שרד. השאיר אישה ושלושה ילדים. י' קטוע רגל, מספר לי בדמעות ובהתרגשות שצביקה היה כמו אח שלו. "הוא היה שמרן, אני ליברל. לא היה כמעט נושא שהסכמנו עליו, אבל היינו אחים. נלחמנו יחד בסדיר ומצאנו את עצמנו שוב בעזה כעת". י' מבקש ממני לכתוב לכם את המסר הזה: "בשביל צביקה לביא, אחי האהוב שנפל בקרב, ובשם החברוּת שלנו, אני מבקש מעם ישראל להיות יחד, כמו שאנחנו היינו יחד בשדה הקרב ובמסוק שחילץ אותנו. צביקה לא שרד, אבל צוואתו היא האחדות".
אחר כך פגשתי את אריה. הוא נפצע בבטן. גם הוא הגיע במצב קשה מאוד. "הפרופסור הזה הציל אותי", הוא אומר לי, ומצביע על רופא שמחייך במבוכה. אריה גר בביתר־עילית. בית חרדי. הוא התעקש להתגייס, התעקש להילחם. הוא לא מתחרט על זה. אחרי המראות של השבת השחורה הוא הבין שאין לנו שום ברירה אחרת מלבד לנצח. איזה ילד מתוק וצדיק.
רגע לפני שיצאתי ממנו, מגיעה אירנה. היא גרה באשדוד, ובאה כל יום, שואלת את הפצועים מה ירצו לאכול מחר, ומכינה להם באהבה גדולה. עוד רגע ישראלי.
2.
אני ממשיך משם אל נעם ועידן החמודים, שהיו יחד באותו טנק. הם הוקפצו כבר בשבת השחורה, וחיסלו עם המ"פ שלהם עשרות מחבלים (הייתה כתבה על הטנק שלהם, סיפור מטורף). כשריונר אני חייב לומר לכם שהמראות שהם ראו בלחימה, לא דומים לשום דבר. זה דור שנלחם כמו שאף דור לא נלחם מעולם. אין גיבורים כאלה. הם הראו לי את סרטון הפגיעה בהם: מחבל רץ והצמיד פיזית מטען על הטנק. הם עשו ח"ע אחד לשני. היו פצועים קשה מאוד ואנוש, אבל הם איתנו. חזקים. אמא של עידן מספרת לי שהוא לא הסכים לצאת להתרעננות. התעקש לאורך כל התקופה להישאר בעזה. היא מראה לי גם תמונה של עידן עם אחיה מלפני שנים. מתברר שאחיה היה סמג"ד בגולני ונהרג בצוק איתן. גם זה סיפור ישראלי: אמא שאחיה, צפריר בר אור ז"ל, נפל בצוק איתן, ובנה נלחם ונפצע קשה בעזה בחרבות ברזל. גם על גבורת האמהות עוד יסופר ביום שאחרי.
3.
בטווח הארוך זו תהיה אחת המשימות הלאומית שלנו: שיקום הפצועים. זה יהיה אתגר גדול מאוד עבור כולנו, להיות איתם. המלחמה תסתיים, ויהיו בינינו מאות וחלילה יותר ישראלים צעירים, שהשאירו בשדה הקרב חלקים מגופם ומנפשם. יש להם מסע שיקום ארוך, להם ולבני משפחותיהם. פגשתי בבתי החולים לוחם שאיבד את מאור עיניו, פגשתי קטועי רגליים וידיים, פגשתי בחורים צעירים שספגו פגיעת ראש והם לומדים כעת מחדש לדבר ואסור יהיה בשום אופן לעזוב אותם לרגע. להתעייף. הם הגיבורים שלנו, והמדינה, וגם אנחנו, נצטרך להיות שם עבורם עד יומם האחרון, עם יד רחבה ולב פתוח.
4.
אחד הלוחמים שפגשתי סיפר לי שבעזה הם מצאו טרנזיסטור ישן והצליחו לקלוט בו קצת רדיו ישראלי. הם היו מסתובבים איתו ורשמו לעצמם מדי ערב את השירים שאהבו מאותו היום. כשיצאו להפוגה, הם הכינו פלייליסט עם כל השירים וקראו לו על שם המפקד שלהם, שנהרג כשלחם לצידם בעזה.
אני לא בטוח שהבנו עדיין מה קורה פה עם הדור הצעיר: אין היום בחור בגיל צבא שלא איבד מישהו או שלא מכיר חבר שנפל או נפצע בקרבות, או בשבת ההיא. לכל אחד יש מישהו שהיה איתו בצופים או בכיתה או בקורס מפקדים ואיננו עוד, זה דור שחווה מלחמה כבדת ימים וכבדת דמים, זו חבורה שכל המערכה מונחת על כתפיה. לא פחות.
5.
ליאור סיון ז”ל נהרג ביום שלישי ב־16:50. הוא היה בלב עזה, מפקד מחלקת טנקים. הוא הוציא את הראש מצריח הטנק, כדי לירות עם המאג במחבל שניסה להצמיד מטען לטנק לפניו. זה היה עניין של שניות: הוא פגע במחבל ומנע ממנו את זממו, אבל בזמן הזה, מחבלים אחרים ירו עליו טיל, שפגע בו פגיעה ישירה ולא הותיר לו סיכוי.
הוא לא יכיר את את התינוקת שאמורה להיוולד לו בעזרת ה׳ בעוד כמה שבועות, אבל ארבעת אנשי הטנק שלפניו ימשיכו לחיות בזכות אומץ ליבו. בגבורתו ציווה להם את החיים.
ליאור היה בן 33, הותיר אחריו את אשתו ליאב, בת של בת דודה שלי, את טל, בנו הקטן, ואת הוריו ואחיו שאהבו אותו כל כך. היה עלם חמודות. היה ואיננו.
יהי זכרו וזכר כל הנופלים ברוך. ×
י' וצביקה לביא הסתערו על מבנה עם מחבלים. צביקה ז"ל נהרג, י' נפצע ורגלו נקטעה. "הוא היה שמרן, אני ליברל, לא הסכמנו על כלום, אבל היינו אחים", אומר לי י'. "תכתוב שצוואתו היא האחדות"
