ספורט, בסופו של דבר, מתקיים בין ארבעת הקירות של הפוליטיקה שבתחומה הוא משוחק. פול ליצ'נס ההולנדי, שהלך לעולמו בשבוע שעבר בגיל 76, הוא דוגמה מובהקת לכך. לאחר טבח י"א הספורטאים הישראלים במינכן 1972, הוועד האולימפי הבינלאומי ערך טקס קצרצר, והנשיא אייברי ברנדג' הכריז כי "המשחקים חייבים להימשך". גופות ישראלים הוטסו חזרה לקבורה, וספורטאים אחרים נרגעו בפינג־פונג.
לליצ'נס זה לא התאים. למרות שלנבחרת שלו היה סיכוי למדליה, הוא ארז את המזוודה ואת מקל ההוקי שדה שלו – והלך הביתה. חברים לנבחרת באו בעקבותיו, אך הרוב המכריע העדיף להמשיך לשחק. אולימפיאדה הגדירה את החיים שלהם, והיא מתרחשת פעם בארבע שנים. "הייתי בטוח שיודיעו על הפסקת המשחקים. זה היה דיכאון, לא יכולתי לעמוד בזה", הסביר את הצעד האמיץ. "אני חושב שצריך לשאול מה לא בסדר עם אלו שהחליטו להישאר ולחגוג פסטיבל של ספורט כשמסביבם יש גופות".
ליצ'נס היה שחקן שולי במינכן. אחרי האולימפיאדה גדל להיות אחד הכוכבים של המשחק. באליפות העולם 1978 איכזב ליברלים הולנדים רבים כשנסע כקפטן עם הנבחרת לאליפות העולם בארגנטינה הדיקטטורית וסיים שם במקום השני (כמו נבחרת הכדורגל של ארצו).
אחרי שנתיים ליצ'נס, בשיא הקריירה שלו, והולנד היו הפייבוריטים הברורים לזהב באולימפיאדת מוסקבה. הם לא הגיעו לשם בגלל החרם של המערב על המשחקים. שנה לאחר מכן הוא פרש: אחד משחקני ההוקי שדה הגדולים בהיסטוריה, ואישיות הרבה יותר גדולה מחוץ לקווים.
