סִיוָנִי שלי,
3 בנובמבר. ממתינה בלובי המלון בבאר־שבע, לאחי אייל שיבוא בעוד עשר דקות לאסוף אותי. נוסעים לבית שלך בקיבוץ, סיוני, וכן, אני חוששת. מאוד. לא יודעת מה אני הולכת לראות. לא מאמינה שעוד מעט יעבור חודש מהתופת של אותה שבת שחורה. ממילא, בשנים האחרונות הרגשתי שיש זמן אחר כשמתבגרים. שהזמן עובר מהר. החיים נגמרים מהר. גם כאן, ואולי זה נעשה מהר יותר.
אני מרגישה שאתמול קרה הכל. מתקשה להאמין שכבר עבר כמעט חודש.
סליחה סיוני, שרק עכשיו אני באה אלייך הביתה. רציתי קודם. אמרו לי שלא כדאי. שהמראות קשים.
הציעו שאזכור אותך יפה ושמחה, כמו שהיית. אני לא מרגישה שיכולתי לא לבוא, לא מרגישה שיכולתי לא לראות ולהרגיש את התופת הנוראי שבה היית יחד עם נאור. לא יודעת אם לחשוב שלפחות טוב שהייתם יחד, או לחשוב שאולי אם לא הייתם יחד, נאור היה נשאר בחיים ואולי גם את. אולי הרגשת שאת צריכה לשמור עליו כי ירו בו. אולי ירו גם בך, בת שלי קטנה.
שבת, 4 בנובמבר. יושבת באותו המקום מאתמול, רק שהבוקר אני אחרי לילה כמעט בלי שינה, עם חלומות רבים מבולבלים ושירים שחזרו בלופים.
הנה, עולים במעלית המלון שני עיתונאים/צלמים. נראים זרים. אולי מישהו שמע אותי? כי אתמול, כשחזרתי מהבית שלך, מהשכונה, מהקיבוץ, כתבתי הודעות להרבה אנשים. טענתי שישנו כולם ב־7 באוקטובר ושממשיכים לישון גם עכשיו. טענתי שכל אזרח במדינה צריך להגיע לכפר עזה. לראות, להרגיש, לתעד, להפיץ, לפרסם. אנחנו חייבים את זה לך, בת שלי, ולעוד כמוך. לנאור. לעוד רבים. רבים וטובים, כמוכם.
אוי, בת שלי, סיון שלי, סיוני שלי היפה והטובה. מה עברת שם. נכנסתי לאזור. קודם, הובלתי את אייל, כי יש איסור לנסוע לאורך הגדר. נכנסנו ישר דרך פנים הקיבוץ. סיוני שלי, מיד כשפונים אלייך שמאלה, מוטלת טויוטה לבנה של המפלצות, של חיות האדם, של אלה שמישהו כבר כתב שצריך להמציא להם שם. מעוכה. היה כתוב עליה "חפץ חשוד" בצד אחד. בצד השני: "בני זונות". נכנסנו שמאלה. לפנינו, מתוח וצבעוני, שלט הבחירות למועצה של אופיר ליבשטיין, שנרצח בין הראשונים. בין עצים ירוקים עם פירות, עם פניו הטובות.
חנינו ויצאנו מהרכב. התחלתי לצלם מהשביל. "הנה אייל, זה הבית, הראשון…" אני אומרת לו.
סיוני שלי, היפה, הנקייה, המסודרת. הבגדים שלך זרוקים בערימה בחוץ. אוברול הפסים החרדל המיוחד, שרק היום קיבלתי תמונה שלך לובשת אותו יחד עם לין במסיבה. אוי סיון. הלב מתחיל לפעום בחוזקה ממש. מבואת הבית - הקיר משמאל, הדלת, המכונה והמייבש שסידר מוטי. הכל ירוי, סיוני. מלא־מלא בחורים ענקיים - הקירות פצועים. קליעים על הרצפה ובין הבגדים. איך אדע מה קרה לכם שם, איך?
סגרתי את הדלת, כדי למצוא את שלט העץ היפה שקניתי לך ליום ההולדת, אצל אמן בירושלים - מצייר וכותב על פרוסות עץ זית, שמקבל מערבי מחברון. עליו ברכת הבנים והבנות.
סיון, "יאר ה' פניו אלייך וישם לך שלום", אבל הוא לא שמר עלייך. לא שמר עליכם. אייל מבקש ממני את התיק. מחזיק בשבילי הכל. אני נכנסת. מצלמת. משהו בטלפון הזה, לא משאיר אותי לבד.
אמא'לה. הבית היפה שלך, בסלון - מהפכה. ארון מפורק. דלת הארון מהעץ המלא - הארון מחדר העץ שהיה לנו באוסישקין. על צבע העץ שבחרתי אז - דם. המון דם. ארון המטבח שלנו מאוסישקין - חזק. עומד. ירוי ובתוכו - את. הסדר שלך, סיוני. נעליים עומדות, כמו במסדר. מעילי חורף מפרווה מקופלים - לבן, ירוק בהיר ובז' - מקופל יפה. מסודר. למעלה - על מדף מפורק. נוטה. חלוק. מגבת ורודה מציצה. כן, זה החלוק שלך. גם לגיא ולנועה יש כזה. אני אומרת לאייל, "זה חלוק. יש כאן את השם של סיון". פותחת, פורסת ואכן - "סיון" רקום בלבן.
אני דורכת על רצפה רכה, מלאה בדם. מלאה. מעורבבת עם דברים, שאני לא יודעת מה הם. בתוך עיסת הבגדים עם הדם, אני מזהה נעל ספורט מיוחדת. יפה. גדולה - בטח של נאור. מתאים לנאור, עם הסטייל המיוחד שהיה לו. החלונות שבורים, מפורקים. גם דברים מהבית. הווילון - שני החלקים - החלק והמחורר בצבע שמנת בהיר. עליו - שרפרף עץ מהגלריה באשדוד. בצד השני - עוד אחד. שולחן הסלון הקטן שקנינו יחד באיקאה - שבור. הטלוויזיה סיוני - הפכה להיות שטיח. מונחת על המעבר ברצפה בדרך לממ"ד.
מה קרה שם, אלוהים? מה היה?
הסלון כולו - כולו - חורים־חורים־חורים, בכל מקום שזזות אליו העיניים. קליעים של כדורים. המון. רימון. נראה כמו סוף העולם. סוף העולם סיוני, ואז אנחנו נכנסים לממ"ד. המיטה שבורה לחתיכות. המזרן על הרצפה. אייל אמר שכאן לא היו יריות, אבל אז מוצא אותן בפוך המחורר, הקרוע. מוצאים קליעים בפינות החדר וחורים בקירות. ואי־אפשר, אי־אפשר להבין מה היה. איך.
הפינה היפה של המראה שלך - מעל ארבעת ריבועי הארון שמתחת - עומדת שלמה. במגירות - תמרוקים שלך, השעווה הטובה שלמדתי להכיר אותה ממך, מברשת השיער, את.
סיוני שלי יפה. את שם.
אני פותחת את המגירה העליונה בשידה הלבנה שלך, מונח שם לא פחות ולא יותר, בת שלי, ספר עם כריכה ורודה, ועליו כתוב בטוש שחור באנגלית: למרות מה שקרה, זה לא סוף העולם. נו, תגידי לי משהו על זה, בת שלי. זה היה שם קודם? כתבת את זה בשבילי? בשבילנו? מה, סיוני, מה? קופסת סיגריות מונחת למעלה. לא יודעת של מי. בקבוק מים עם כיתוב בערבית. שתי קופסאות שימורים עם כלים מפלסטיק. אכלו. מי? שקית מלאה בשוקולדים, בת שלי, זה בטח שלך. שוקולדים לא אכלתם. לא אכלו. בכלל. ערבים לא אוהבים שוקולד?
סיוני, בת שלי, שרפו לי העיניים שם ושורפות לי העיניים עד לרגע זה, למרות שעברו המון שעות. המראות קשים מאוד ואני יודעת, אני יודעת סיוני שלי, שהגעתי מאוחר. אני מרגישה את זה בעיניים. בחומרים שכנראה ריססו שם, על מנת להרחיק ריחות, חיות ולא יודעת מה עוד. נשבעת שאני מרגישה את זה בעיניים. המראות מזעזעים ואני יודעת, שכנראה זה עוד כלום ממה שעברתם שם סיוני, את ונאור יחד.
איפה שמת את הראש סיוני, ברגעים הקשים האלה? בדאגה לנאור, שאני יודעת שנורה? בדאגה לנו? לי? בפחד? מה עשית, ילדה שלי? מה עשית שם באותם רגעים? מה עשית בעולם, שזה בכלל משהו שבא אלייך וחווית אותו? מה? חוץ מלהיות טובה, מתחשבת, נשמה טהורה, מה עשית?
את יודעת במה אני נזכרת, סיוני?
נזכרת בציפור הצהובה שנתן לנו אורי במתנה. קנינו לה כלוב יפה ונדנדה. הייתה שמחה ושרה. שרה המון. לפעמים הייתה עושה לנו חור בראש, ואז היית אומרת, שתפתחי לה את הדלת שתעוף. שתיתני לחתול לקחת אותה. ויום אחד הרגישה לא טוב, הייתה עייפה ומכונסת בתוך עצמה. ואת ישבת מולה ואמרת לה: "בבקשה, תרגישי טוב. מבטיחה שרק אוהב אותך. לא אגיד לך שום דבר רע, ולא שאעיף אותך". למחרת, הציפור מתה. אני סידרתי הכל. הרמתי את הכלוב וזהו. באת ולא ראית אותה. ראיתי כמה עצובה היית על הציפור.
אנחנו במלון. כולנו. אחרי ארוחת שבת עלינו לחדר לישון. אבא אמר לי, שהפכנו למשפחה קטנה.
ענתי אלקבץ היא פסיכותרפיסטית ומטפלת באמנות, אמא לנדב, גיא, נועה וסיון ז"ל, שנרצחה ב־7 באוקטובר. סבתא ללביא, אגם, שי לי ואלי. נשואה לשמעון.
