"פעם שאלו אותי אם אני עומד דום בצפירה ביום הזיכרון. אמרתי להם 'אין לכם מה לשאול, אני עומד דום כל יום, לא רק בצפירה'", אומר מוישה גולדיס, קצין בדרגת סרן שמשרת כבר 31 שנים בתפקיד התובעני והכמעט בלתי אפשרי של זיהוי חללי צה"ל והבאתם לקבורה. הוא חרדי, בן 66, אבל חתום לעוד חמש שנים ולא מוכן לעזוב את שליחותו הצבאית המקודשת, שאותה לצערנו הוא מבצע ביתר שאת בחודשיים וחצי האחרונים.
אל הפגישה שלנו, שמתקיימת במעדניית "גולדיס" בבני־ברק שאותה הקים, הוא מגיע היישר ממחנה שורה שקולט את גופות חללי צה"ל, שם החל מהשבת השחורה עוברים עליו שבועות, ימים ורגעים קשים מנשוא. את פגישתנו הקודמת נאלצנו לדחות בגלל אסון חללי גולני בשג'עייה המקוללת. "אני טיפלתי בתומר גרינברג, שנפל באסון, וגם נישקתי אותו", גולדיס נאנח, מלטף את זקנו הארוך והלבן ומשפיל מבט. "המפקד הזה, את רואה את השכינה ואת היהדות על הפנים שלו. כולם בחורים טובים, את כולם אני אוהב".
"זה נכון שהבוקר הגעתי לפגוש אותך, אבל גם הלילה היו אובדנים קשים", הוא אומר את מה שרק למחרת בבוקר יימסר בשמות ובמספרים.
אוטובוס של נכדים
אל חללי צה"ל האמיצים, שאת גבורתם הוא מזהה בתוואי גופם צרוב הקרבות, עוד נחזור בשיחתנו. אבל עכשיו אנחנו בגדה האחרת, זו של החיים. רשת מעדניות האוכל הביתי של גולדיס, שיש לה סניפים בבני־ברק ובירושלים, לוקחת חלק בפרויקט שאליו חברו עשרות מסעדות ומעדניות ברחבי הארץ לטובת הילדים שנותרו יתומים בעקבות השבת השחורה. במסגרת קרן "עטופים באהבה" ייאספו כספים למען אותם ילדים, באמצעות מכירת מנות פתיתים, המאכל הכי ישראלי שיש.
כמו כן אלפי מנות לתרומה יוצאות ממטבחי רשת גולדיס מדי יום, "ואני לא מדבר על חיילים שבכל סוף שבוע מקבלים מאיתנו טשולנט וקוגל, וואו, כמה טשולנט וקוגל הם אוכלים, החיילים. בכל המלחמות אני דואג להאכיל אותם. בלבנון השנייה, בין הקרבות, בישלתי לחיילים בתוך חביות שהיו לנו בשטח. בכל בסיס שאליו אני מגיע, החיילים שואלים אותי איזה אוכל הבאתי. רואים אותי, נהיים רעבים. גם בבית אני אחראי לבישולים של שבת, לכל קידוש מגיעים הילדים, הנכדים, הנינים, וגם שכנים וחברים, 50 איש שלא מוותרים על האוכל שלי. לאשתי ולי יש בלי עין הרע 'אוטובוס של נכדים', וארבעה נינים, והם יודעים שכל אחד אצלי יוצא מהישיבה והולך לשירות לאומי או לצבא".
המשפחה גרה בירושלים והחיבור של גולדיס לחברה החילונית טבוע בנפשו. הוא גדל בטבריה, ולהוריו הייתה חנות למכשירי כתיבה בעיר. "מכרנו גביעי ספורט לקבוצות כדורגל ששיחקו בשבת ולא עניין שלי מתי הם משחקים ומתי לא. למרות שהייתי ילד קונדסי, מגיע למגרש וזורק להם עוד כדור באמצע המשחק, שיתבלבלו".
חוש ההומור, שאותו ינק מאביו, הוא גם מה שמעניק לסרן גולדיס את החוסן הנדרש לעמוד במשימה הצבאית המקודשת שהוא ממלא במסירות כה גדולה. "אבא שלי היה אומר לי 'החיים עוברים בין כה וכה, אז לפחות שיעברו עם חיוך, וגם אל תקטר שקשה לך, כל זמן שאתה דוחף את העגלה המצב טוב, כשידחפו אותך – אז תדאג'".
ומאיפה הכוח למלא את תפקידך הצבאי כבר 31 שנה? להכין לקבורה עוד ועוד חללים?
"אני אדם חרדי ושואלים אותי: תגיד, איך בכל מקום פונות אליך כל כך הרבה נשים חילוניות? אבל הן קשורות אליי, הן האמהות שבילד שלהן טיפלתי לאחר שנפל חלל בקרב. חשוב לי שההורים יראו את הבן שלהם במצב הכי טוב שיכול להיות. לפעמים החללים עם פנים מפויחות, ואני מנקה את הפיח כי אני חייב שהאמא תראה אותו. אם אמא יכולה לזהות את הבן שלה ולהיפרד ממנו, עמדתי במשימה", גולדיס אומר בקול רך וכואב.
"לפעמים אני מנשק את החלל מרוב שאני מתחבר אליו, כל כך אני אוהב אותם. אצלי כולם בחורי חמד, עד כדי כך שביום הזיכרון אם אני לא בא להר הרצל לאזכרה של אחד החיילים שטיפלתי בהם, המשפחה לא מתחילה את הטקס בלעדיי. לבנון השנייה, ענבי זעם, חומת מגן, צוק איתן, עופרת יצוקה, הייתי בכל המלחמות, יש לי את כל הסיכות. אני למשל טיפלתי ברועי קליין שקפץ על הרימון, היו לו פנים כל כך מתוקות, כל כך התחברתי לבחור הזה, שנסעתי לנחם את המשפחה שלו בשומרון ומאז בכל אירוע וחג הם מצלצלים, 'מוישה, מתי אתה בא', זה חיבור של דם, זה אחים לנשק. לכל החיים. לפני כמה חודשים נכנסתי לחנות במעלה־אדומים לקנות משהו, ואני מזהה את בעל החנות. זה אבא של חלל שהכנתי לקבורה לפני 16 שנה ונהרג באסון בציר פילדלפי. אבא שכול נשאר גם אחרי 16 שנה אבא שכול. הוא לא חוזר לעצמו".
87 לוויות ביום
אבל הכי קשה, הוא אומר, הייתה העבודה במחנה שורה בעקבות אירועי הטבח של השבת השחורה, לשם הובאו גופותיהם של חללי צה"ל, ולראשונה גם חללי מערכת הביטחון ואזרחים. "היה לחץ, הזמן והמסות. בעקבות הטבח, עשינו לשורה 'הכנסת אורחים' של אזרחים ושל שוטרים", הוא משתף בז'רגון הייחודי שמי שלא רגיל בו מתכווץ. "הגענו למצב של 87 לוויות ביום, תחלקי את זה לדקות, תביני כמה זה בשעה. הקצב שעבדנו בו היה לא נורמלי בגלל המצווה לקבור את המת מהר. עינוי הדין של המשפחות גדול ככל שמאחרים. כל דקה כזו היא נצח עבורם".
למרות הניסיון רב־השנים, העומס, הלחץ, הנסיבות והמראות היו הפעם קשים מנשוא, ואריה, שעובד עם גולדיס בעסקי ההסעדה, אומר ש"פעם ראשונה שאני רואה את מוישה במצב כל כך שבור עד כדי כך שהוא אמר לי: 'איבדתי את החשק לחיות'".
גולדיס: "זה נכון. זה לא נגמר, הגופות ממשיכות להגיע, ואתה לא רוצה ללכת הביתה כי כל הזמן יש עוד ועוד ועוד חללים, מאות גופות לטיפול בבת אחת, ויש לחצים מצד המשפחות, רוצים לדעת מה קרה עם היקרים שלהם. זה מאוד קשה".
מה הכי קשה?
"לפגוש את האמא של החייל המתוק בחדר המתים, להביט בה כשהיא מביטה בבן שלה, להסתכל לה בעיניים".
איך אתה עומד בזה?
"אני חייב לעמוד בזה. יש לנו פרינציפ, להביא כל חייל לקבורה כדי שלאמא ואבא יהיה מקום לבוא אליו. במקרה של השבת השחורה, אם לא היינו מתעקשים, היה קבר אחים, אבל אני יודע מה המשמעות לאמא כשיש לה קבר".
עצם היותך אדם חרדי, מאמין עוזר לך לעמוד במשימה?
"רק האמונה בצדקת הדרך, בהשראת הנפש, להבין מה זה נפש יהודית, מה זה קבר ישראל. בשכל לבד, בלי האמונה, אי־אפשר לעשות את התפקיד שלי".
אתה מדבר על צדקת הדרך. איזו דרך? שהובילה לרצח של 1,200 בני אדם בטבח נוראי ולנפילתם של יותר ממאה חיילים מתחילת המלחמה?
"אנחנו, היהודים, שונים מאומות העולם. לנו יש אמונה שהגוף הוא מעטפה שמחזיקה את הנשמה ושהנשמה היהודית היא 'חלק אלוקיי ממעל, מכיסא כבוד חוצבה'. יש ליהודי עצם שנקראת 'לוז', שגם המדע הוכיח שהיא לא נרקבת בקבר, התולעים לא אוכלות אותה, ואנחנו מאמינים שממנה ייבנה הגוף מחדש בתחיית המתים. אבל שמתי בפריזר גם 1,100 גופות מחבלים, ולא נהגתי בהם בביזיון. היה חייל שבא לירוק. אמרתי לו 'אל תירק'".
ואתה מצליח לטפל בגופות של מחבלים?
"לא טיפלתי. הנחתי אותן בפריזר. בבקעה יש בית קברות לחללי אויב, פעם רצו שאוציא משם גופות, סירבתי פקודה וכשהעלו אותי למשפט אמרתי: 'הידיים שלי קדושות, הן נוגעות ומטפלות רק בחללי צה"ל, וכיוון שאני את הידיים האלה לא אחליף, אתה יכול לעשות לי מה שאתה רוצה, אבל אני לא אטפל בגוי חבלן שבא להרוג אותנו', והשופט זיכה אותי.
"לפני שש שנים עשו מבצע להוצאת גופות של חבלני אויב מצאלים ואמרתי שאני לא מטפל בגופות של גויים, בא אליי ראש אכ"א וגילה לי בסוד שיש צוללות שגרמניה מעבירה לישראל ושזה תלוי בהחזרת הגופות האלה, שמעתי שזה טוב למדינה והסכמתי. והוצאתי מהאדמה את גופת המחבל שפוצץ את סבארו בירושלים. כל כך כאב לי להוציא אותו, אבל זה לטובת המדינה, אז עשיתי את זה", הוא נזכר ומיד מוסיף: "אין לי משהו אישי נגד גויים בחיים עצמם, אבל במה שקשור בקבורה – אני עם החיילים בלבד. עברתי 22 קורסים הלכתיים כדי לטפל בהם כמו שצריך. את יודעת שמי שנרצח או נהרג על ידי גוי עובר לדרגת קדוש, ולא עושים לו טהרה? אבל צריך לטפל גם בציוד, כל בגד שנספג בדם, שזה דם הנפש, חייב לבוא לקבורה. את יודעת כמה הטמנות עשיתי במהלך המלחמה הזו של חלקים שמצאנו אחרי הקבורה וזיהינו בעזרת בדיקות די־אן־איי? או למשל חייל שמצאו אצלו כרטיס אדי, תרמו את האיברים שלו, ורק ללבלב לא נמצא מושתל, אז אחרי הקבורה רצתי עם הלבלב ביד כדי לטמון אותו", והוא מכנף את ידיו לכדי עריסת נצח, ואפשר לדמות את האיבר מונח בתוכן.
בכל מלחמה, הוא אומר, יש הרבה שעוסקים בעבודת הקודש של הכנת החללים לקבורה, ולאט־לאט, חלק מתמוטטים ונוטשים ונשארים מעטים לעסוק במלאכה. מי שעוזר להם מאוד הם מטפלי החוסן מטעם הצבא, אבל גולדיס, שמעריך את המחווה, אומר שבסוף, מה שהכי עוזר לו זאת האמונה.
"זה שאני יהודי שמאמין שהכל בהשגחה פרטית. הרי מה זה 'הכל בסדר?' שיש מי שמסדר את הכלל להתבצע בסדר מסוים. הפסוק אומר: 'למה יאמרו הגויים', כלומר היהודים המאמינים לא שואלים למה. איך את יכולה להבין את זה ששלושה חטופים שרדו 71 יום, יצאו והרגו אותם? הדעת לא יכולה להבין את זה. אז 'למה יאמרו הגויים', אנחנו לא חייבים להבין כל מה שקורה, אלא לדעת שהכל קורה עם סדר מסוים". •
חיזוק וחיבוק ליתומים
רשת מעדניות גולדיס היא חלק מעשרות מסעדות שחברו לקרן "עטופים באהבה" וימכרו מנות של פתיתים, קודש לילדים היתומים שהוריהם נרצחו בשבת השחורה. בין המסעדות: דליקטסן וקופיבר של רותי ברודו, יפו־תל אביב של חיים כהן, משייה של גיא אריש, שה ויוי של גיא גמזו, בלאדי שיק של ארז קומרובסקי, אוזריה של אביבית פריאל ועוד. המסעדות יציעו שלוש מנות על בסיס הפתיתים של מפעל אסם, שנמצא בשדרות, בירת העוטף. "אין חומר גלם יותר ישראלי ומנחם, שמזכיר ילדות ישראלית, מאשר פתיתים", אומר השף חיים כהן. "יצרתי תפריט מיוחד לפרויקט שיוגש אצלי ביפו־תל אביב עד סוף החודש, במטרה לחזק ולחבק את הילדים של עמותת 'עטופים באהבה'".
השפית מנאל איסמעיל מוסיפה: "כולנו, ערבים ויהודים, חווינו אבידות קשות ב-7 באוקטובר, וכולנו זקוקים לנחמה ולריפוי. הכנתי מנת ילדות ערבית של מג'דרה ושילבתי אותה עם מנת ילדות ישראלית של פתיתים, ויצאה 'מג'דרת פתיתים' מיוחדת שמסמלת דו קיום וגורל משותף".
