זו שעת בוקר מוקדמת בקמפוס המטופח של אוניברסיטת "רייכמן" בהרצליה. הדשא מסופר בדיוק בגובה הנכון, הספסלים מזמינים ישיבה, האספרסו המוגש בקפטריה מצוין ויש אפילו שמש נעימה שמציצה בין העצים. שנת הלימודים נפתחה פה בתחילת השבוע, אחרי שנדחתה עקב המלחמה, אבל בלי מחצית מהסטודנטים שעדיין נמצאים בצו 8. כמו בכל מקום כרגע במדינה, גם כאן מתנהלים בהילוך שני, ומנסים לחזור לשגרה ואפילו לחייך, למרות המצב. בעוד שבועיים החיוכים כאן כבר יתרחבו קצת יותר, זה יקרה כשתפתח סדנת הדי'־ג'יי הראשונה אי פעם שתועבר במוסד אקדמי בישראל.
על האירוע המוזיקלי־היסטורי הזה, המיועד כרגע רק לסטודנטים שנמנים על האגף הבינלאומי של המוסד, מופקד נדב שפילמן. ונראה שהוא בדיוק האיש הנכון למשימה, ולא רק בגלל שמו ("איש מנגן" ביידיש). הוא נולד לפני 35 שנה למשפחה דתית בבני־ברק, והבין כבר בגיל צעיר מאוד מה הוא יעשה בחיים. בדיעבד הוא ניגן את הסט הראשון כבר בגיל חמש, כשניגש למערכת הסטריאו שהייתה בסלון, לחץ על פליי וראה את בני משפחתו מתחילים לרקוד.
שפילמן הצעיר התחיל להבין את הקשר בין מה שהאצבע הקטנה שלו עשתה לבין תנועות הרגליים של הסובבים. בכיתה ה' הוא כבר הרים מסיבות בהפסקות בבית הספר, ובגיל 16 ניגן במועדון האומן 17 בת"א לקהל שהיה מבוגר ממנו בעשור. משם הקריירה שלו רק נסקה עד שהפך לאחד מבכירי הדי־ג'יים בישראל. הוא ניגן, בין היתר, במצעד הגאווה האחרון ובכל המקומות הנחשבים והמסיבות הנכונות בארץ ובחו"ל, הרקיד את יהודה לוי ושלומית מלכה, נועה קירל ומרגי (רשימה חלקית בהחלט), יצר קטעים עם אתניקס, והוא גם היה חלק מהצוות שהוסיף את הקטע האירי ללהיט "היא רק רוצה לרקוד" של משה פרץ ועומר אדם.
גם שפילמן רק רוצה להמשיך לרקוד עכשיו, ובעיקר – להתחיל ללמד אחרים כיצד לעשות זאת כמו שצריך, למרות המצב או דווקא בגללו. כמו את כולם גם המלחמה תפסה אותו בהפתעה. הפעילות ב"הייפ", חברת הדי־ג'יים המצליחה שהקים ביחד עם שותפיו אלי מתנה ועדידור, נעצרה וחלק מהעובדים בה גויסו למילואים. במקום להתעסק בחיפוש אחר הלהיט הבא שינגן במסיבות ("ממילא לא יוצאים כרגע שירים שמחים", הוא אומר) הוא מצא את עצמו עם יומן די ריק ועם יותר שאלות מתשובות לגבי איך העסק שלו יצא מהמצב הכלכלי המאוד לא פשוט הזה. במקום להתבאס, הוא החליט לנצל את הזמן שפתאום התפנה כדי להתנדב לשמח חתן וכלה בדרום הארץ שקיבלו אפטר יחד עם חלק מהגדוד שלהם, שהגיעו כאורחים. "זו אווירה נהדרת בלי דרגות – כשהחיילים רוקדים ומתפרקים ביחד אתה לא יודע מי המ"פ ומי עוד חייל", הוא אומר ומחייך.
+++
אומת הדאנס המקומית חטפה מכה עצומה בעקבות הטבח האכזרי שביצעו אנשי חמאס בבאי מסיבת "נובה" ברעים, האירוע שאליו הגיעו צעירים מכל רחבי הארץ כדי לרקוד ולשמוח והפך באחת לארוע טרגי ולשדה קטל. שפילמן מספר שכבר מתוכנן פסטיבל בינלאומי גדול לזכר קורבנות "הנובה", שבו צפויים להשתתף גם די־ג'יים מישראל, אבל הוא כועס על ההתעלמות של חלק מהדי־ג'יים הבינלאומיים מהמצב פה, ו"במיוחד על אלו שהיו פה בני־בית וניגנו בארץ הרבה פעמים ותמיד התקבלו בחום", לדבריו.
שפילמן מספר שגם הסצנה המקומית מתחילה לחזור אט־אט לשגרה. וגם הוא מנסה – ככל שהדבר ניתן. בין היתר בזכות הקורס הזה שנולד לאחר שלירון צור, מנהלת השיווק הבינלאומי של אוניברסיטת "רייכמן", הרימה את הכפפה שזרק לה.
הקשר שלו עם האוניברסיטה אינו חדש. "כבר ניגנתי בכמה מסיבות פה, חיתנתי זוגות שלמדו כאן ונגינתי באירועים של חברות הייטק גדולות שעובדיה עשו פה תואר", הוא מספר. הרעיון התבשל אצלם במשך תקופה, ועכשיו הוא סוף־סוף יוצא לפועל. בכלל, הוא לא מבין למה המקצוע שלו – שקיים כבר עוד מעט 50 שנה, עדיין לא הפך לתחום שמלמדים באקדמיה. "די־ג'יי זה לא לבחור קטעים, זה גם שיווק וניהול עסק לכל דבר", שפילמן אומר. צור מוסיפה שלא היה לה קשה לשכנע את הוועדה האקדמית של המוסד בנחיצות הסדנה ובחיבור של עולם המוזיקה לחיי הקמפוס, ומספרת שחלק מהנרשמים לקורס ציינו בפניה שהם ממילא מסתובבים עם פלטת התקלוט שלהם בכל מקום.
ועד שילמדו "ברייכמן" תואר ראשון (ואולי אפילו שני) בתולדות התקלוט, כרגע הם מתרכזים בסדנת ההעשרה לסטודנטים הבינלאומיים שתתפרס על פני ארבעה שיעורים ובמהלכה יהפכו הסטודנטים לדי־ג'יים. בדרך לשם הם ילמדו משפילמן והשותפים שלו בחברה את יסודות המקצוע, יבינו איך לזהות להיט, וכיצד לחבר נכון בין טרקים כדי לא לאבד קהל. אה, והם גם יכינו שיעורי בית כדי שבסיום הקורס הם יוכלו לנגן בפני חבריהם לקמפוס.
הביקוש לקורס גבוה, ושפילמן מספר שהוא עובר בימים אלו על השאלון שנשלח למועמדים הרבים שביקשו להירשם, כדי להבין מי מביניהם מסוגל להתאים לדרישות.
במוסד שבו לומדים סטודנטים מיותר מ־90 מדינות הוא וצור בהחלט מחפשים גיוון גאוגרפי רחב, גם כדי שההשפעות המוזיקליות יהיו עשירות ככל הניתן, וגם כדי לחבר טוב יותר בין אנשים ממקומות שונים. ושפילמן באמת מאמין בחיבור הזה – שרק מוזיקה מסוגלת לעשות, ועוד במקום כמו ישראל בעת הזו. "הייתי לפני חודש במסעדה בירושלים והיו שם יהודים וערבים. ולמרות שהייתה אווירה טעונה בגלל המלחמה ברגע שהתנגן שם Dancing Queen של אבבא כולם החלו לזמזם אותו ביחד. זה אולי נשמע קצת קלישאתי, אבל מוזיקה בהחלט מסוגלת לחבר", הוא מסכם בחיוך אופטימי.
