מיכה ביטון עושה מוזיקה כבר עשרות שנים, אבל בחודשים האחרונים הוא לא הצליח, לראשונה בחייו, לפרוט על הגיטרה שהוא כל כך אוהב. המציאות של 7 באוקטובר הכתה בו בתור תושב נתיב העשרה שהיה נצור בממ"ד עם נכדותיו במשך 14 שעות, וכשעזב את המושב בחופזה הספיק לקחת איתו רק את הגיטרה. "אני גר בנתיב העשרה כבר 33 שנה", הוא מספר מבית המלון בתל־אביב שאליו פונה. "הקמנו את ביתנו, וילה חלומית, חצר יפהפייה שיש בה את אולפן ההקלטות שלי, סטודיו לקרמיקה של אשתי, מאהל הופעות שאני מארח בו קבוצות. זה הפך להיות מפעל חיים.
"בשבת של 7 באוקטובר כולם באו אלינו. יש לי בת בערד שיש לה שתי בנות קטנות, נעמי ואורי, ועוד שלושה ילדים שלי, כולם עם בני הזוג. היינו 11 נפשות בשבת הזו, ושני כלבים. בבוקר התחיל מטח כבד של קסאמים שלא חווינו קודם, ואיתו נפל החשמל והאינטרנט. היינו בממ"ד בלי שום תקשורת חוץ מהווטסאפ הקבוצתי של המושב שממנו הבנתי שיש חדירת מחבלים".
מה עבר לך בראש?
"הסתכלתי על כל מה שיש לי בעולם שנמצא בתוך הממ"ד. כל המשפחה שלי. אין מילים לתאר את המחשבות שרצו. אתה רואה את הסוף. אחרי שהתאוששתי לחשתי לאשתי ולבנות הגדולות שלי מה קורה ואמרתי להן לנעול טוב את הממ"ד, שיש בו שני תינוקות. ואנחנו מבינים שאין מצב שמישהו יוצא. ואז קיבלתי הודעה דרך הבת שלי, ליבי בת ה־17, ששני אבות של חברים שלה, שהם חברים קרובים שלי, נרצחו, ואני נשבר לגמרי. מרגיש שזהו, סוף העולם הגיע.
"השעות עוברות לאט, והאוויר בתוך הממ"ד מתחיל להיגמר. אנחנו שומעים על עוד נרצחים מהמושב, שומעים יריות מכל עבר, לא יודעים אם זה של הצבא או של המחבלים. בווטסאפ המושבי אנשים כתבו 'הצילו, הם אצלנו', ואז דממה, שתיקה. אתה קורא את ההודעות ומבין מה זה אומר. זו שתיקה של מתים. וככה אנחנו שעות בתוך הממ"ד, מבינים שאנחנו תחת מתקפה מטורפת ורצחנית. אשתי מתחילה להרגיש סחרחורת, כמעט מאבדת הכרה, ואני יודע שחייבים לפתוח את הממ"ד שיהיה קצת אוויר.
"לקחתי החלטה, הבאתי פטיש וביקשתי מהחתן שלי והחבר של הבת שלי לפתוח את הממ"ד מדי פעם, להכניס אוויר ולנעול. ואני עם הפטיש, חושב שזה מה שיעזור לי. הלכתי למרכז הבית, שמעתי יריות ותפסתי עמדה אסטרטגית. ידעתי שאני חייב להקריב את חיי כדי להציל את המשפחה שלי. ככה עברו השעות ובנס לא נכנסו אלינו הביתה. היינו 14 שעות בממ"ד, עד הרגע שפשוט יצאנו ונסנו על נפשנו, בלי שום דבר. אני לקחתי רק את הגיטרה.
"בדרך רואים גופות, לא יודעים של מי, ואני מקבל טלפון מחבר שמתחיל להגיד לי שמות של חברים שנרצחו ומה קרה במושב. מבינים שרימונים פוצצו בתים. אר־פי־ג'י נורה לבית של חברים שהיה בנוי מעץ והם נשרפו בפנים. עוד ועוד סיפורים. לאט־לאט מתחילים להבין את גודל האסון בעוטף, מספרי הנרצחים והנעדרים. נרצחו לנו 20 בנתיב העשרה".
+++
בזמן שהוא מתאבל על חבריו ועל המציאות שלא תשוב להיות כמו שהייתה, מיכה מנסה להתנחם במוזיקה. בעזרת חבריו למקצוע הוא הוציא חידוש לשיר שלו "נשימה עמוקה" לזכר הנרצחים, ומתכוון להופיע איתו בפסטיבל העוד שיתקיים ב־27 בדצמבר בהפקת בית הקונפדרציה בירושלים ובניהולו האמנותי של אפי בניה.
"אמנם לקחתי איתי את הגיטרה, אבל לא הצלחתי לנגן עליה במשך שבועות", הוא מספר. "ואין יום בחיי שלא נגעתי בה. היא תמיד איתי בממ"ד ואני מנגן ומרגיע את כולם. הפעם לא היו צלילים, היו שקט ודריכות.
"גם בתל־אביב, במקום החדש שצריך להתרגל אליו, לא יכולתי לגעת בגיטרה, אפילו לא לשמוע מוזיקה. התאבלתי על החברים ועל החיים שלא יחזרו. רק לאחרונה הבנתי שאני חייב לקום, להחליף בגדים, ממש כמו לקום משבעה. חייב להתחיל להתגבר, לקבל את מה שקרה ולהבין שיש בשביל מה לחיות. הגיטרה היא הרפסודה של החיים שלי, היא משמחת אותי, גורמת לי לכתוב וליצור. כתבתי וכתבתי, ורק אחרי חודש הרגשתי שאני מוכן להופיע. רציתי לחזור להיות מיכה של פעם, לחזק ולתת תקווה ואור ואופטימיות".
איך זה בא לידי ביטוי בהופעות?
"אני לוקח את הקהל למסע שבו אני שר ומספר את הסיפור שלי, הסיפור של העם המדהים הזה, עם החיבוק הגדול. עשיתי חידוש לשיר שלי עם אהוד בנאי, שלומי שבת ולאה שבת, ובהפקה מוזיקלית של שלומי דניאל, וכתבתי כל מיני דברים שיצאו בקרוב. הלחנתי שיר של המשוררת שלומית אורבך שראיתי בפייסבוק. הוא נקרא 'הותר לפרסום', צמד מילים שגמר אותי בתקופה הזו. שיר שמספר את הסיפור של החברים שלי ושל החיילים שנופלים יום־יום.
"זו המציאות שאני חי בה, בין תקווה לאבל ולעצב. השיר 'נשימה עמוקה' הוא שיר תקווה שנותן אופטימיות, ואני רוצה להזמין את כולם לבוא לפסטיבל העוד, להראות שזה הריפוי שלנו, קהל מחבק שבא להופעות. זו השפיות שלנו אחרי מה שעברנו. בתור אמן, זה המקום שלי להתחזק. אני רואה בו את האור ואת התקווה. מה שעברנו בעוטף זו שואה שנייה, ובעזרת השם נקום בעזרת העם הטוב שלנו. אנחנו מתפללים ליום שנוכל לשוב הביתה, ובינתיים רוצים לרפא את הילדים שלנו ולקוות שנחזור מפוכחים וחזקים.
"גדלתי בביתה של גלילה רון פדר בילדותי. אני ההשראה לגיבור של סדרת הספרים שלה 'אל עצמי'. מאז ועד היום גלילה מלווה אותי בכל שלב בחיים, גם בתקופה הקשה הזו, והיא תהיה חלק מהאורחים בפסטיבל העוד. היא מגיעה לחזק אותי ואני מחכה לשיר בנוכחותה".
