"היית לי לסמן הדרך המשמעותי ביותר בחיי. אחפש אותך בטיפות הגשם, בשקיעות הכתומות ובשמיים כחולים בפסגות ההרים ובנופים רחבים, אקשיב לך ברשרוש עלים, במבערי מטוסים ובתווי הנגינה שכל כך אהבת, וכמו שהרוח לעולם לא מפסיקה לנשוב, אני יודע שאתה במפרשיי לעולמי עולמים".
במילים האלה, היפות עד כאב, בחר סמ"ר יותם גולן (21), מפקד בחטיבת הנח"ל, להספיד את אחיו התאום יוני ז"ל, מפקד טנק שנפל ב־7 באוקטובר.
6 צפייה בגלריה
(תמיר לוקר, אחיו התאום של אורי ז"ל. "אמא שלי הכינה אלבום לזכרו ובטעות שמה תמונה שלי" | צילום: שרון צור)
"יוני ואני זהים בצורה קיצונית, ההורים מתבלבלים בינינו ואפילו אני מוצא את עצמי מסתכל על תמונות בטלפון ומנסה להבין אם זה אני או יוני", מספר יותם. "החיים שלנו שלובים זה בזה. יש לנו את אותם החברים, אותם המורים ואותם המדריכים בצופים. הסממן היחיד שהבדיל בינינו בשנים האחרונות זה צבע הכומתה".
יותם ויוני מיהוד, שחלקו חיים שלמים, נפרדו לראשונה מעט לפני הצבא כשכל אחד מהם הלך למכינה קדם־צבאית אחרת – יותם לתבור ויוני למעגן מיכאל. "בגלל שכל אחד מאיתנו רצה להגיע למכינה ספציפית, השני לא התמיין אליה מלכתחילה כדי לא לפגוע בסיכויים להתקבל", מספר יותם. "זה היה מפחיד בהתחלה, הפרידה. הייתה קורונה, וכשהתחילו לדבר על סגרים דיברנו על האפשרות שלא נתראה הרבה זמן. הפחד שלי היה שכשנתראה, לא נכיר אחד את השני. פתאום השוני יהיה גדול יותר ממה שדומה".
הפעם השנייה שבה דרכיהם נפרדו הייתה בצבא. למרות שנולדו לאבא טייס קרב, מצאו את עצמם דווקא בשריון ובנח"ל. "מגיל אפס נשמנו את חיל האוויר", אומר יותם, "עשיתי גיבוש טיס ועברתי, עד שמצאו לי בעיה בעין. יוני קיבל גם הוא גיבוש לטיס, אבל במכינה שלו דיברו על זה שתמיד יהיו אנשים שירצו ללכת לטיס, להבדיל ממקומות אחרים בצה"ל שבהם חסרים אנשים שרוצים להיות שם. זה קרץ לו, העניין הזה של לתרום למקום בלי לקבל את התחושה שאתה מקבל בחזרה, שלא כמו בקורס טיס, שם יש את התואר הראשון, את תנאי השירות וההערכה הכללית שאתה מקבל מהציבור כשאתה אומר שאתה טייס".
6 צפייה בגלריה
יותם גולן, אחיו התאום של יוני ז"ל. "הסממן היחיד שהבדיל בינינו זה צבע הכומתה" | צילום: דנה קופל
יוני החליט להתגייס לשריון עם עוד שלושה חברים מהמכינה. "הם חלקו את חדר מספר 7 והתגייסו יחד לחטיבה 7, גדוד 77. הם היו מצטיינים, יצאו לקורס פיקודי וגם שם הצטיינו. שלושתם גם יועדו לקצונה, אחד הספיק לסיים. יוני וחבר נוסף, החבר הכי טוב שלו, עידו הרוש ז"ל, נפלו".
בשבת ההיא יוני היה באזור העוטף ויותם תפס קו בחברון. "הקפיצו אותי בשבת בבוקר אחרי לילה של פעילות. בתשע בבוקר אני מבין שמוצב נחל עוז נפל, אני שולח הודעה לאחי שאני אוהב אותו ורק שיגיד לי שהוא בסדר. כתבתי לו: 'תשמור על המדינה, נתראה אחרי המלחמה' והוא לא עונה. זה לא אופייני לו".
מתי הבנת שמשהו רע קורה?
6 צפייה בגלריה
איתי פרי, אחיו התאום של רועי ז"ל. "אני שואל את עצמי למה דווקא אחי הוא הגיבור הזה" | צילום: דנה קופל
"בשעה עשר התחלתי להקיא, היו לי סחרחורות וחולשה כללית וכתבתי לאבא שלי שיוני נפל. לא היה לי שום מידע, כמובן, אבל בהרגשה ידעתי וכבר לא דאגתי, פשוט הייתי שבור ועצוב. החלטתי באותו רגע לחזור הביתה, להיות עם המשפחה. בבית כבר שמענו דיבורים על עשרות חטופים. זה משהו שיצא לנו לדבר עליו בעבר. אמרנו אחד לשני שאם יחטפו אותנו אנחנו לא רוצים להיות עסקת ג'יבריל 2, שלא ישלמו שום דבר עבורנו. אני הייתי מתעקש על זה גם אם יוני היה חטוף, למרות שידעתי שהוא לא. עם התחושה שלי אי־אפשר היה להתווכח".
שבת עברה, וההודעה הקשה טרם הגיעה למשפחה. "אני כבר מתחיל ללכת להלוויות של חברים וביום שני התכוננתי לחזור לבסיס, הייתי כבר על מדים, ארוז למלחמה. אמא שלי אומרת לי שהיום יש לוויה להרוש בדרום וברור לי שאני חייב להיות שם, הוא בן בית פה ויוני בן בית אצלו. הלוויה הייתה מאוד קשה, וכשחזרתי ממנה קצין העיר היה אצלנו בבית ובישר לנו את הנורא מכל".
יותם מתאר את האבל שלו כשונה, אחר משל כולם. "איבדתי חצי ממני, יותר מחצי. עשינו הכל יחד. חווינו הכל יחד והרגשנו זה את זה מגיל אפס ועד גיל 21 ועשרה חודשים. זה ממש מתמזג לאותו בן אדם. משהו חסר לי באופי אפילו. חשוב לי שיידעו שהיה פה בחור, יוני גולן, גבר־גבר, עם לב ועיניים הכי טובות שיש, שחייך גם כשהיה קשה ושאני הכי גאה בו בעולם".
מעשנים באותה צורה
גם תמיר לוקר (20), לוחם בגדוד 890 של הצנחנים, איבד בשבת הארורה את אחיו התאום - אורי ז"ל, לוחם גדוד 51 בגולני. גם הם זהים להפליא. "אמא שלי הכינה אלבום תמונות לזכרו ובטעות שמה תמונה שלי", הוא מחייך חיוך עגמומי. "אנחנו זהים גם באופי ובתנועות, מעשנים סיגריה באותה צורה, קמים מהספה באותה צורה. זה להסתכל על עצמך מהצד. נולדנו לזה, ככה שזה הדבר היחידי שאני מכיר, אבל ב־7 באוקטובר הבנתי בדיוק מה זה להיות אח תאום".
האחים לוקר נפרדו לראשונה בשירות הצבאי, אף שלפי התוכנית גם זה לא היה אמור לקרות. "היינו אמורים ללכת יחד לצנחנים כמו כל בני המשפחה שלנו, אבא, סבא ודודים", מספר תמיר, "אבל אורי החליט ברגע האחרון שהוא רוצה ללכת לגולני. הוא שמע הרצאה של ברוך בן יגאל, אבא של עמית ז"ל, לוחם סיירת גולני שנפל, והחליט שהוא רק גולני. הוא שלח מכתב למח"ט, דיבר עם ברוך והגיע לגדוד 51. עד הרגע שעלינו על מדים היינו 'הלוקרים' ופתאום אני אינדיבידואל, לוקר אחד. בפעם הראשונה בחיים הרגשתי לבד. זה שונה מהלבד של עכשיו, כי אז ידעתי שהוא במקום טוב. הוא היה חסר לי כי אורי היה החבר הכי טוב שלי, היינו שומרים אחד על השני, כמו האפוד על הגוף שלי, הוא היה הדבר הכי בטוח שלי. כשיצאנו לשבתות השלמנו פערים, היינו מדברים שעות ויוצאים לבלות יחד".
הביחד הזה נשמר עד אותה שבת. תמיר נזכר בכאב: "אני יצאתי הביתה לסופ"ש. אורי התקשר אליי ב־04:00 בבוקר ולא עניתי לו. כשקמתי וראיתי מה קורה התקשרתי אליו, והפעם הוא זה שלא ענה וגם לא יענה לעולם".
אורי לוקר נפל בקרב עם המ"מ שלו סרן איתי מאור ז"ל וחברו הקרוב סמל עמית צור ז"ל. הם הגיעו לאזור נתיב העשרה והצליחו לחסל מספר מחבלים שאיימו לפרוץ את הגדר. מיד לאחר מכן מיהרו למוצב באזור זיקים, לאחר שקיבלו דיווח שהוא עומד להיכבש על ידי מחבלים שחדרו מהים. בדרך הבחינו בעמדה שנכבשה ובעשרות מחבלים שניסו לחטוף לוחמי גולני מתוך נמ"ר. הכוח של אורי החליט לפרוק ולתת מכת אש. המ"מ נפל, ואורי שניסה לטפל במפקדו תחת אש נהרג גם הוא. צור נהרג דקות לאחר מכן".
הרגשת שקרה לאורי משהו?
"בטח. באזור תשע בבוקר הרגשתי שהוא כבר מת. הרגשתי דקירות חזקות בצד שמאל, כאבים של ממש, ופתאום זה הפסיק והייתה תחושת הקלה. כמו תיק כבד וגדול שהיה עליי והורידו אותו ממני. אחרי זה התחלתי להרגיש כאב ומועקה נפשית. זה כבר לא היה פיזי. ביקשתי את הווסט של אורי, הדבר האחרון שהיה עליו, וכשקיבלתי אותו ראיתי את הפגיעות של הכדורים, בצד שמאל למטה, בדיוק איפה שכאב לי.
"באותו בוקר אני גם אומר להורים שאין מה לחכות, שאורי מת. קיבלתי החלטה קשה להישאר עם המשפחה ולא להצטרף לחברים שלי בשדרות. שלושה מהפלוגה שלי נפלו, בהם המפקד הישיר שלי. אמרתי לעצמי שאפילו שלא הודיעו לנו, אני יודע שאורי לא איתנו ואני לא יכול לעשות את זה לאמא שלי, שתאבד עוד בן".
תמיר ואביו ישבו מחוץ לביתם במשך 12 שעות. "לא שמענו את הדפיקה בדלת, ידענו שיבואו להודיע". ההרגשה, מסביר תמיר, התחילה עוד לפני היום שבו אורי נפל. כך למשל בפגישה האחרונה של השניים, ימים אחדים לפני נפילתו של אורי, כשבצירוף מקרים שניהם קיבלו אפטר צ'ופר. "הוא אסף אותי מהרכבת וזה היום שדיברנו הכי הרבה, משהו כמו שש שעות, על הכל", משחזר תמיר. "חזרנו יחד ברכב ממש מאוחר בלילה, ואורי העלה את השאלה מה יקרה אם הוא ימות. לא הבנתי מה הוא רוצה. אין מלחמה, אין מבצע. הוא אמר לי שאם זה יקרה, הוא רוצה שאדאג להורים ושאנציח אותו, שיכירו אותו. שבוע אחרי התחלתי לעשות הרצאות בבתי ספר ולספר על האח הגיבור שלי. כל יום אני עולה לקבר שלו, להדליק לו נרות ולדבר איתו. הוא השאיר מורשת ואני אספר לטירונים על אח שלי ועל מה שהוא עשה שם. מישהו מגולני אמר שבעוד עשר שנים, כשיצטרכו לספר סיפור מורשת לחיילים, זה יהיה הסיפור של אורי".
על האובדן הקשה הוא אומר: "ביום הזיכרון האחרון אורי ואני היינו על מדים והלכנו למשפחות שכולות. מי היה מאמין שתוך כמה חודשים נהפוך גם לאחת כזאת. ההורים שלי איבדו בן, אחי אלעד איבד אח ואני איבדתי את הנפש התאומה שלי. חצי ממני נקבר עם אורי. אפילו החלומות שלנו היו משותפים, חלמנו לטוס לברזיל ולעבוד בחוות חקלאיות בדרום, ואחרי זה לגור יחד בדירה של המשפחה ולעבוד בשב"כ".
הצלחת למצוא גם נחמה במצב הנורא הזה?
"כן, בסיפור הנפילה שלו. זה נותן לי השראה בתור לוחם, וגם מראה שהוא לא נפל סתם. מצאו את אורי כשידו אוחזת בווסט של איתי ועם תחבושת ביד השנייה, על הפצע. הוא חיסל מעל ל־30 מחבלים באותו היום. מצאו את הנגב שלו בלי תחמושת, מה שאומר שהוא ירה 600 כדורים, נלחם עד הכדור האחרון. ידעתי מי הבן אדם שישן בחדר מולי, ועדיין הוא הפתיע אפילו אותי. זה ערך הרעות ואני גאה בו. הוא נפל מות גיבורים, ויש בזה מן הנחמה".
נכון לעכשיו, תמיר - שאיבד מלבד האח גם 14 חברים במלחמה - לא יכול לחזור ללחימה בהחלטת הצבא, כך שהוא בחר להצטרף לאביו אייל למילואים בחטיבה 679 עד לקבלת האישור מצה"ל לשוב לחזית.
המקום שלך במשפחה השתנה?
"אורי היה דומיננטי יותר, זה שכל העיניים עליו, ופתאום העיניים האלו נשואות אליי. חלקנו את הבמה כמו בהצגה, אבל אורי תמיד היה 51 אחוז ואני 49 אחוז. גולנצ'יק כזה, יותר רועש, והבמה עכשיו היא רק שלי. אני מרגיש שבמשפחה מחפשים בי כוח, נאחזים בי. זה מרגש אותי, כי זה גם לקיים את ההבטחה שלי מול אחי שאדאג להורים. כשמו, אורי האיר את המשפחה, הוא המצפן ולנו נשאר רק ללכת לאורו".
מדברים דרך העיניים
רועי ואיתי פרי אמנם היו תאומים לא זהים, אך עד אותה שבת היה בלתי ניתן להפריד ביניהם. "מגיל קטן רועי ואני חולקים חדר. היינו באותה חבורה, היינו חברים הכי טובים. הוא היה יותר שטותניק באישיות, יותר מצחיק, ואני הייתי הרציני. אנחנו אמנם לא זהים, אבל היה לנו קשר מיוחד. לא היינו צריכים לדבר אחד עם השני, מבט אחד בעיניים מספיק. הייתה הבנה מוחלטת", משתף איתי, מ"כ טירונים בחיל האוויר.
אחיו, סמל רועי פרי ז"ל, היה לוחם בגדוד 13 בגולני, שבשבת ההיא נשאר תורן במוצב פגה. במהלך התקפת הטילים וחדירת המחבלים המ"מ של רועי, סגן דקל סויסה ז"ל, שבהיותו המפקד היחיד בשטח גם היה למפקד המוצב, חילק את החיילים לצוותים כדי שיגנו על הכניסות של הבסיס. רועי עוד הספיק להתכתב עם משפחתו תוך כדי האירוע, דיבר עם אמו רונית בטלפון וביקש שלא תדאג, ולאבא עופר כתב שהוא אוהב אותו. "שלחתי לרועי הודעה שישמור על עצמו", משחזר איתי. "גם כשהוא דיבר עם אמא שלי, הוא לא רמז כלום על חדירה של מחבלים למרות שהוא ידע".
רועי ודקל מפקדו היו צמודים באותו אירוע. בזמן שחיילים רבים שהו במיגונית והכניסה מול הש"ג נותרה חשופה מאוד (משם חדרו המחבלים), דקל החליט להישאר אחרון ולחפות על כולם - ורועי הצטרף אליו. גופותיהם נמצאו זו לצד זו, לאחר שהצליחו לחסל עשרות מחבלים ולמנוע את כיבוש המוצב. הם הגנו בגופם על חבריהם לנשק.
"רועי נפל בצהריים ואני הרגשתי רע מאוד באותה השבת", מספר איתי. "לקראת הצהריים כבר התחילו לי דפיקות לב מואצות, ואמרתי לאבא שלי שצריך להוציא את רועי משם, שלא יחכו שהוא ימות. הרגשתי את זה בגוף. אני מרגיש שלאבד אח תאום זה אובדן עמוק שרק תאומים יוכלו להבין. עד הצבא לא הכרתי את עצמי כאיתי בלי רועי. זאת הייתה הפעם הראשונה שהייתי צריך בכלל להציג את עצמי כיחיד. הוא חלק ממני, כל התכונות שלי והאופי מושפעים ממנו ישירות. זה תמיד היה שנינו".
גם איתי ורועי נפרדו לראשונה בשירות הצבאי. "לא רציתי שירות קרבי מסיבות אישיות", אומר איתי. "כשרועי קיבל גולני, היה לו חיוך ענק על הפנים, לא ראיתי אותו שמח ככה אף פעם. אבא ואח שלי היו בגבעתי ולרועי היה חשוב להיות קרבי, לא שינה לו איפה. שאלתי אותו למה הוא כל כך רוצה את זה, זה בכל זאת שירות עם סיכון, מאוד דאגתי לו. רועי אמר שזה מה שהוא רוצה, להגן על המדינה ולהרוג מחבלים, והוא עשה את זה בסוף. למרות שדאגתי לו, היה לי חשוב לוודא שזה באמת מה שהוא רוצה וה'כן' שלו לא הותיר מקום לספק. הוא היה מורעל ואף פעם לא התלונן, למרות ההכשרה הלא־פשוטה. בכלל, הוא היה אחד כזה שכל הזמן היה מחייך, מספר בדיחות, לא ביזבז זמן על ריבים ועל תלונות".
הפעם האחרונה שנפגשו הייתה בחגיגות יום הולדתם ה־19, שבוע וחצי לפני 7 באוקטובר. "יצאנו לסופ"ש לפני סוכות וחגגנו עם המשפחה ובנות הזוג", נזכר רועי. "הייתה לו בת זוג כמעט שנתיים, הם מאוד אהבו אחד את השני. הוא היה גבר רומנטי. החלום שלו היה להתחתן ולהקים משפחה, לא משהו מפוצץ, הוא מאוד צנוע. הוא אהב את ההנאות הקטנות בחיים, כמו לבשל מנה טובה. רועי תמיד שם את עצמו אחרי אחרים. אני מאמין שגם בקרב, בשניות האחרונות שלו, הוא שם את עצמו ראשון בחזית. אני חושב על זה הרבה, על זה שהוא היה גיבור, שהוא הציל אנשים והאנשים האלו יקימו בעתיד משפחות, וזה נותן נחמה. מצד שני הלב נשבר, וביני לבין עצמי אני שואל למה דווקא אחי הוא הגיבור הזה. אני יודע שזה מה שהוא רצה ובטוח שהוא היה שלם עם הבחירה שלו".
