בשבוע הראשון למלחמה התייצב אבי סרגוסטי לעזור עם עדר הכבשים של לירן אלמוסנינו ז"ל, שנפל ב־7 באוקטובר. סרגוסטי, איש חוות הבודדים נחל הרועָה, מילא את בקשתו של לירן והעביר את העדר שנותר ללא רועה מיער להב בחזרה אל אדמת המדבר.
כמה שבועות אחר כך, ב־31 באוקטובר, קיבל סרגוסטי את הבשורה הקשה מכל: בנו, סמ"ר רועי סרגוסטי ז"ל, לוחם בגדוד צבר של גבעתי, נהרג בלחימה בעזה כשהנמ"ר שבו ישב ספג פגיעת אר־פי־ג'י. בן 20 היה בנופלו. הלווייתו נערכה בבית העלמין של קיבוץ שדה בוקר, החייל הראשון שנטמן שם. בשלושים ביצע שולי רנד מעל הקבר את "בראשית", שירו של אהוד מנור: "גן בעדן, גן בלי שער / משמיים גשם טוב ניתך / אלוהים היה רחום עם שחר / ולמשמרת נתן הוא לי אותך".
ב־2 באוקטובר, ימים ספורים לפני האסון, צעד סרן (במיל') יפתח גורני ז"ל בשבילי הר רמון, בין מדבר לשמיים. כך בחר לחגוג את יום הנישואים ה־25 שלו עם אשתו סיון. בתמונה האחרונה שצילמה הוא נראה צועד לבדו לעבר האופק. יפתח ולירן היו שכנים. קילומטרים ספורים מפרידים בין בית משפחת גורני ביישוב באר מילכה שבגבול מצרים לבית משפחת אלמוסנינו ביישוב כמהין. שניהם היו לוחמים ביחידת הלוט"ר ניצנה. שניהם לחמו כתף אל כתף בבוקר השבת השחורה. שניהם נפלו בקרב.
לירן, יפתח ורועי. האחד גילה לאנשים את סודות גלישת החול ושידר לכולם רכות, ממש כמו הדיונה שאהב ועליה התחתן. השני בנה את ביתו על החול וסחף אחריו רבים. והשלישי גדל לתוך החולות, ילד של חופש שיצא מביתו במדבר ולא שב. כל אנשי המדבר עשו יש מאין. וכעת האין שלהם הוא הדבר הכי נוכח.
מבחן אומץ בעין עקב
בכניסה לחוות הרועה מתנוסס הדגל של חטיבת גבעתי, שתלה אבי סרגוסטי אחרי נפילת בנו. מצד שמאל מקדם את הבאים מקבץ של עצי אלה. הבית של רועי נמצא על גבעה קטנה. יהלי גולדפרב ועילאי גנות, חבריו מהתיכון לחינוך סביבתי בשדה בוקר, הגיעו לבקר. "היה לו דיסוננס מטורף, בין ילד הרפתקן לבין ילד רגיש", מספר יהלי. "הוא ידע איך להיכנס לעולם של כולם. כולם הרגישו שהוא היה החבר הכי טוב שלהם".
בן חצי שנה היה רועי כשהוריו, יערה ואבי סרגוסטי, הגיעו למדבר מירושלים עם עדר עיזים שגידלו בעמק האלה. לחוות הבודדים שהקימו הם קראו על שם הנחל הרועה שמנציח את ברברה פרופר ז"ל, רועת הצאן של שדה בוקר שנרצחה על ידי בדואים ב־1952. "'דע לך / שכל רועה ורועה / יש לו ניגון מיוחד משלו'", מזמזמת יערה את "שירת העשבים" של נעמי שמר, המבוסס על אמרותיו של רבי נחמן מברסלב. "התחברתי מאוד לשיר הזה", היא אומרת. "הוא ליווה את רועי בתחנות חייו".
רועי אהב לרכוב על אופנוע השטח שלו. בשבוע שבו נהרג עוד הספיק לעשות טיול עם אביו ועם אחותו הקטנה, עומר בת ה־16. החברים קראו לו "פיתה" וסיפרו שהשיעמום היה האויב הכי גדול שלו. "הוא היה לוקח אותנו לכל מיני הרפתקאות", מספרים החברים. "בתיכון, הסיירים בנו רכב רוח עם ברזלים וגלגלי אופניים מתפרקים. הברקס היה מוט שיושב על הגלגל. לקחנו אותו לסרפנטינות, לכביש שיורד לנחל צין. היינו יוצאים לטייל בעין עקב, גם בלילה. רועי קפץ מה־14". זה עניין רציני: ההרפתקנים קופצים מה־7, נקודת הנביעה, בגובה של שבעה מטרים. האמיצים יקפצו מה־14, שהם 14 מטרים של אומץ. "הוא היה אמיץ. אין ספק. הוא קפץ את זה פעמיים".
דברים נוטים להתחבר במקומות רחוקים. אחותו הגדולה של רועי, נועם בת ה־24, הספיקה לטייל בהודו עם נגב גורני, בתו של יפתח. הוא ואשתו סיון (51) הכירו בקיבוץ נען והתאהבו. "אנחנו יחד מגיל 17 וחצי", היא מספרת. "הדבר הראשון שאני זוכרת ממנו הוא טוב הלב. התאהבתי בלב שלו. כשהבת הבכורה נולדה קראנו לה נגב. אהבת המדבר אצלנו מאוד חזקה. וכשנגב הייתה בת שנתיים שמענו על קבוצה שמתארגנת להקים יישוב חדש בנגב. באנו לראות את האזור והתאהבנו בדיונה המהממת הזו. תוך חודשיים ירדנו לנגב".
זה היה ב־2002. הם חיו חצי שנה בקדש ברנע ואז בכמהין. עברו ארבע שנים עד שקם היישוב באר מילכה, ב־2006. "הראשוניות הזו קסמה לו. לעשות עולם טוב יותר מכלום", אומרת סיון על יפתח. "אבא תמיד היה אומר: 'לא היינו חלוצים - עשינו חלוציות'", מעירה נגב בת ה־23.
יפתח ניהל את הרפת של היישוב. "הוא עשה את זה מדהים", אומרת סיון. "הוא האמין בכל ליבו, באופי שלו, שאין דרך אחרת. הוא גרם לדברים לקרות. היישוב היה בסימן שאלה. לא האמינו שהוא יקום - וזה קרה".
בין ניצנה לאנאפורנה
בבוקר 7 לאוקטובר התעוררה פתחת ניצנה לקול נפילות הרקטות. התאומים של משפחת גורני, בוסתן ושדה (19), היו במסיבת שטח סמוכה, וכולם מיהרו להתפזר ולחזור לבתיהם. "נגב התקשרה מהטרק בנפאל", מספרת סיון. "יפתח דיבר איתה באותו בוקר. הוא התארגן עם הציוד ואמר שהוא צריך להגיע לחורשת זוהר שליד כמהין. ישבתי איתו באוטו. נתנו נשיקה וחיבוק. לא זוכרת אם אמרתי 'שמור על עצמך' או 'אני אוהבת אותך'. אני מניחה שאמרתי את זה. הוא נסע וידעתי בלב שהכל בסדר. אין על יפתח. הכל בסדר".
שדה, שמשרת בסיירת צנחנים, התחיל לחפש טרמפים. "עליו דאגתי, כי ידעתי שהם ייכנסו לעזה", מודה סיון. "לגבי יפתח, ידעתי שהוא עם המח"ט (מפקד חטיבת פארן, אל"מ שמר רביב – א"ק). מה יכול לקרות? הם לא בחזית".
"אבא תמיד בחזית", אומרת נגב, שבאותו יום הייתה אמורה להמשיך את הטיול לאנאפורנה, אבל כל המטיילים הישראלים החליטו לחזור לקטמנדו.
גורני היה חלק מצוות פלד, לוחמי לוט"ר ניצנה. הגזרה שלהם היא לא עוטף עזה, אבל המח"ט הוביל את הצוות והכוחות לעוטף. "הם נסעו בסופה אחת עם המח"ט ונהגת, עוד סופה עם לוחמות מאיסוף קרבי וסוואנה עם שאר הלוחמים, בהם גם לירן אלמוסנינו", משחזרת נגב. "הם לא ידעו מה מצפה להם. ליד קיבוץ יתד המח"ט זיהה מולו עשרות מחבלים. הם עצרו את הרכבים, פרקו לשיחים משני הצדדים והחלו לנהל קרב יריות מול המחבלים. היו שם שלוש לוחמות איסוף קרבי שלא הספיקו ללכת לשיחים ותפסו מחסה מאחורי אחד הרכבים. הן סיפרו שהרכבים משכו אש, כי היו בולטים בשטח. אבא, שחשש שהמחבלים יגיעו לרכבים, ניטרל את מערכות הניווט והקשר, הוציא את האמל"ח, נעל את הרכבים ולקח את המפתחות. הוא נשאר עם הלוחמות וניהל איתן את הקרב. 'הוא היה המלאך השומר שלנו', סיפרו. הן שמעו כשצעק 'נפגעתי!' ואז נפל אחורה ומת במקום. אותה חוליה המשיכה ונלחמה גם בחולית, שם לירן נהרג".
ראש מועצת רמת נגב, ערן דורון, הגיע לבית משפחת גורני בשמונה בערב. "זו החלטה שאני מודה עליה", אומרת סיון. "בשנייה הראשונה לא הבנתי, אבל מיד הבנתי. ראיתי על הפנים שלו מה הוא עושה פה. ידעתי שיפתח נמצא בעוטף ולא היה לי מושג איפה שדה. וזה מה שעבר לי בראש: מי מהם?"
אחת השכנות שבאה לשבעה סיפרה שהילדה שלה, בת שש, שאלה אחרי האסון: 'אז מי יהיה האבא של באר מילכה עכשיו?" "זה יפתח", אומרת סיון. "יפתי שלי. האבא של באר מילכה. והוא פה. הוא לא כאן במובן הפיזי, אבל אני מרגישה אותו כל הזמן, מחוברת אליו ומדברת איתו".
4 צפייה בגלריה
נגב וסיון גורני עם דיוקן של יפתח ז"ל. בתם של השכנים שאלה: "מי יהיה האבא של באר מילכה עכשיו?"
(צילום: הרצל יוסף)
חלמו להגיע לאלסקה
החקלאות הייתה חוט שמקשר בין שלושת החללים. בהלוויה של לירן ספד לו ראש המועצה ואמר שהוא "אחז בקרקע כי ידע, לא בראש אלא בכפות הרגליים היחפות של ילדיו, את החשיבות של החיבור לאדמה ולשטח".
אלמוסנינו הגיע לכמהין עם אשתו אפרת לפני שמונה שנים, ושם גידלו את חמשת ילדיהם: גיא, גבע, פלג, טנא ומטר. באותה תקופה הוקמה גם יחידת לוט"ר ניצנה, המבוססת על תושבי האזור. "אנחנו נורא אוהבים את המדבר. זה קסם לנו", מספרת אפרת. "קסמה לנו העובדה שזה מקום נורא רחוק, לא מוכר, קטן".
לירן, מספרת אפרת, הציע לה נישואים על הדיונה שמאחורי המושב. הוא לקח אותי לשם וכרע ברך. אמרתי לו, 'מה אתה עושה?' והוא אמר: 'מאמי, תתחתני איתי?' טוב נו, יאללה. בסדר". החתונה התקיימה על אותה דיונה. "הוא בנה את החופה בחמש לפנות בוקר, סידר שם שולחנות של קק"ל. התקלחתי, שמתי שמלה לבנה שקניתי ב־80 שקל בדיזנגוף ונעלי בלנדסטון. ללירן קניתי חולצה ומכנסיים בתמנון. בשישי בבוקר התחתנו ובערב ישבנו לארוחת שבת עם המשפחה. היום זה נראה לי חיים אחרים לגמרי".
אלמוסנינו נהרג מירי צלפים בקיבוץ חולית, שעה שהטנקיסטיות שהיו איתו פרצו את השער. "זה היה חד וחלק. מהיר", אומרת אפרת. "אחד מהלוחמים בצוות פינה אותו אחורה. זהו. הם המשיכו הלאה, לתוך הקיבוץ. השיחה האחרונה שלנו בטלפון הייתה קצת לפני תשע בבוקר. הוא התקשר לוודא שנכנסתי לממ"ד. אחרי זה התכתבנו בווטסאפ. ביקשתי שיגיד מה קורה איתו. הוא אמר שהוא פה באזור, אבל היה עמוק בתוך הלחימה, אחרי הנפילה של יפתח. לירן חסך מעצמו את המועקה של לדעת שאני בבית לחוצה – וממני את המועקה שהוא שם. ניסיתי להתקשר אליו אחר כך והוא לא ענה. שלחתי הודעות ולא ענה, עד שהבנתי שהוא בעוטף. בערב ראש המועצה היה פה להודיע שנהרג.
"לא הייתה שום הכנה לזה. הכנתי את עצמי שבערב יושבים על סלט ומדברים על הלחימה. כשערן בא ודפק בדלת, נלחצתי. בכי. וגם אז חשבתי שיאמר לי שלירן פצוע, שלירן נחטף. לא חשבתי שזה יהיה ישר סופי. חשבתי שיגיד משהו, שייתן תקווה".
היו להם הרבה תוכניות. לירן היה שותף להקמה של חוות בודדים באזור להב, שבה חיילים פוסט־טראומטיים עובדים עם עדרי כבשים. "הרעיון היה קדוש בעיניו", מספרת אפרת, "אבל הוא החליט שיחזור לפה עם הכבשים. תיכננו חוות בודדים משלנו, פרויקט חיינו. רצינו להגיע לאלסקה ביחד".
מאז שנפל היא חולמת עליו. "בחלום אחד הוא היה איתי, אבל רץ נורא מהר. צעקתי לו שיעצור, שאני לא מצליחה לתפוס אותו. עד שהוא נעלם. בחלום אחר הוא ביקש ממני לסחוב עמודים של אוהלים. בחיים האמיתיים לירן לא היה מרשה לי לסחוב אף פעם. אבל בחלום הוא הגיש לי את העמודים ואמר לי לקחת אותם ממנו כי הוא עייף ולא יכול לסחוב יותר".
עומר סרגוסטי חלמה שהארון של אחיה יורד לאדמה, אך בדרך חזרה מבית העלמין הוא יושב לידה. "חלמתי גם שישבנו יחד אחרי ארוחת חג עם חברים, ורועי אמר שהם עומדים להיכנס לעזה ושצריך עוד כוח לפני הכניסה. הייתה לי הרגשה לא טובה".
הוא היה יומיים בכפר עזה, אבל לא דיבר על מה שראה. לאחד מחבריו כתב: "לא משנה איפה אתה עומד, עפים עליך כדורים". והוסיף: "מדברים בינינו, מבינים את המצב. בסופו של דבר האנשים בוגרים ומבינים שחייבים להמשיך. נכון, זה קשה, אבל חייבים".
בשלושים למותו של רועי, מול נוף ילדותו, הקריאה אחותו נועם מפתק שכתבה: "אפשר לשבת כאן, להסתכל על הר קטום ולראות את השמש זורחת. אפשר לשבת כאן להסתכל על רכס חלוקים ולראות את השמש שוקעת. לראות איך יום בא ויום הולך. למרות שעולמנו עצר מלכת באותו יום. רועי שלנו, אתה ארץ ישראל. בזכותך יכולים החטופים לשוב לביתם. בזכותך יכולים אנשים לישון בשקט בביתם. בזכותך נוכל להמשיך ולחיות פה".
