איך מגיעים מהמקום החשוך והמיואש ביותר, למקום המואר והמאוחד ביותר? פרשת השבוע, פרשת "ויגש", היא לא רק היסטוריה.
• וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר. יהודה ניגש לאחיו יוסף, וזועק את כל שעל ליבו. אבל קודם תקציר הפרקים הקודמים: האחים של יוסף זרקו אותו לבור ומכרו אותו למצרים. שם הוא הפך מעבד בזוי, מאסיר בכלא, לסגנו של המלך פרעה, שמצליח להציל את הממלכה מרעב. כשהאחים מגיעים למצרים ומנסים להשיג אוכל, אין להם מושג שהמצרי הבכיר שמולם הוא אחיהם. יוסף לוקח אליו את אחיהם, בנימין, ובעצם עורך להם מבחן. פעם הם הפקירו אח אחר, האם יפקירו גם את בנימין? וכאן יהודה ניגש אליו. הוא מדבר מהלב, בכנות, מספר על הדברים מנקודת המבט שלו, מפרט כמה יכאב לו ולאבא שלו יעקב אם בנימין לא יחזור.
• כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר... וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר. הפסוקים האלה של יהודה הם הדרמטיים ביותר. הוא אומר שהוא ערב לנער, לבנימין. הוא מדבר לראשונה על סולידריות. כל ישראל ערבים זה לזה. ואחר כך הוא מציע שהוא יישב בכלא אצל יוסף במקום בנימין. קח אותי ולא אותו, הוא אומר. זה הרגע שיוסף חיכה לו 22 שנה, מאז שאחיו בגדו בו. לכן רקם כזו תוכנית מתוחכמת. הוא רצה לראות שהם עשו תיקון. והנה, הם עמדו במבחן. הם לא מפקירים אח. מתברר שאפשר להפסיק מלחמת אחים ולחזור לאחווה.
• וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא: הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי, וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו. יוסף, כרגיל, מפגין שליטה עצמית מדהימה. הוא עומד להתגלות בפני אחיו אבל יודע שזה יביך אותם ולכן מקפיד על פרטיות ומוציא את כל המצרים מהחדר. אנחנו בימים שבהם רגעים מרגשים מאוד מתועדים והופכים לוויראליים. חזרה מהשבי, חזרה ממילואים, הצעת נישואים. הכל בחוץ, בשטח, ומרגש. אבל יוסף מזכיר לנו לשמור גם על הספֶרה הפרטית, האינטימית. הרבה ממשפחות החטופים והנופלים מצויות בדילמה הזאת, כמה לשתף ואיפה לעצור.
• וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי... אולי לא יפה להתנסח כך, אבל יוסף הוא הבוכה של התורה: כשזורקים אותו לבור, כשהוא רואה את האחים לראשונה, כשהוא מתגלה אליהם ועוד ועוד. אבל פרשנינו מבקשים לשים לב: יוסף, במקביל, לא מפסיק לפעול ולעשות. זה לא בכי משתק. הוא בוכה, אבל מתעשת ונוקט יוזמה אקטיבית: הוא אוגר מזון למצרים לשנות הרעב, הוא רוקם תוכנית שתאפשר לו להתאחד עם אחיו. הוא מראה איך לפעמים צריך וטוב וחשוב לבכות, להתפרק, לתת לרגשות ולדמעות ביטוי, אבל איך צריך גם לאסוף את עצמנו בנסיבות קשות ולעשות דברים מעשיים.
• וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי? ייתכן שברשימת הפסוקים הדרמטיים של התנ"ך, הפסוק הזה הוא במקום הראשון. רגע ההתגלות, אחרי 22 שנה. יוסף ודאי דמיין את הרגע שנים, ובחר שלא להאשים אף אחד, להפך. הוא מתחיל בשתי מילים שאומרות הכל: "אני יוסף". רק אינפורמציה, בלי רגשות, אבל כמה משמעות. חכמינו כותבים שזו תוכחה עמוקה במיוחד. יוסף בעצם מעמת אותם עם המציאות. אין צורך להוסיף "איך עשיתם לי את זה" או "עכשיו הגיע זמן הנקמה", כי אז האחים ישתבללו ויתקרבנו. לפעמים התוכחה הכי טובה היא פשוט לשקף, להעמיד בצורה הכי עדינה וישירה מול העובדות, ותו לא. אני יוסף.
• וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: גְּשׁוּ נָא אֵלַי, וַיִּגָּשׁוּ. וַיֹּאמֶר: אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה. הפיוס מתחיל. בהתחלה האחים בהלם, לא מצליחים לענות. הוא מרגיע אותם לאט־לאט. אי־אפשר להתנפל על אנשים בדרישה לחשבון נפש מיידי. צריך לעכל רגע, צריך להתרגל שוב לביחד, לשיחה.
• וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ... כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹקִים לִפְנֵיכֶם. במקום להיות קורבן, יוסף הוא זה שמנחם אותם: אל תהיו עצובים, הוא אומר, וחושף את מנגנון ההפעלה החיובי. אלה חמש מילים, שהרב פרופ' יונתן זקס קרא להן "מסגור מחדש". יוסף מספר לעצמו מחדש את הסיפור, באמצעותן: "כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם". תקראו אותן שוב. במקום להגיד שהוא נזרק ונשכח ונמכר והושלך, במקום להיות מריר ומתוסכל ונקמן לנצח, הוא ממסגר את האירועים בהקשר מחודש. הוא מפגין אצילות ואופטימיות. נכון, האחים חטאו, אבל יש פה תוכנית אלוקית. הוא לא קורבן, הוא בתפקיד. הוא הגיע למצרים מוקדם וכך אסף מזון שיציל את כולם. כמה טוב שהגיע לפני אחיו. המילה "למחיה" יכולה להועיל לנו כעת - איך לסייע, להיות למחיה, לברכה? המילה "שלחני" מזכירה שאנחנו בשליחות.
אלפים הגיעו השבוע למושב שואבה, לנחם את איריס חיים על מות בנה יותם, החטוף ששרד ונורה על ידי כוחותינו. איריס עשתה מסגור מחדש. באצילותה ביקשה מהחיילים שירו בו לבוא ולדבר, אמרה שאינה מאשימה אותם ושלחה להם חיזוק בפעילותם. בכניסה לבית נתלה שלט שביקש לא לעסוק בטרגדיה, אלא ביותם ובאור שהשאיר בעולם.
• וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵיהֶם וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ. שוב דמעות, והם יושבים לשיחה משפחתית. נגמרו ימי הקנאה והשנאה באח הקטן עם כתונת הפסים המפורסמת. רחלי מושקוביץ כתבה בימים אלה שיר שמתקן את סיפור כתונת הפסים, ומעדכן אותו לימינו: "בני חזר מהמערכה ותרמילו מתפקע, מכל מה שלא אני ארזתי לו: גרביים שתרמה קהילה מארגנטינה, שמיכה משובצת בריח בית אחר, מגבת כחולה ממשפחה מהמושב, ציצית מירושלים, פליז מתנת חברת הייטק, צעיף שסרגה קשישה, גופיות שנקנו מקבוצת פייבוקס, סדין שנתן לו חבר, כפפות שקנו נערות, מעיל מארון של מישהו שבא וביקש לתת. פורסת את כל האריגים ורוקמת כתונת פסים חדשה".
שבת שלום.
הסטטוס היהודי: "הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ שָׁם וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל אדְמָתָם. וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּארֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל... וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד עוֹלָם... וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם, בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם... וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹוקים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם" (הנביא יחזקאל, מתוך ההפטרה שקוראים בשבת הזאת)
