"אנחנו ממשיכים במלחמה עד הסוף", אמר נתניהו שלשום. "היא תימשך עד לחיסול חמאס – עד לניצחון". במונחים היסטוריים ייתכן שנתניהו צודק: המלחמה בין ישראל לארגוני הטרור הג'יהאדיסטיים עלולה להימשך שנים, אולי אפילו דורות. אבל למשפחות שיקיריהן חטופים בעזה, לרעיות שבני זוגן יצאו ב־7 באוקטובר למילואים וטרם שבו, להורים שבנם או בתם לוחמים בשטח, ולכל הישראלים שהמלחמה הזאת הפכה עליהם את עולמם, אני מציע להתייחס להצהרות הבומבסטיות בזהירות.
1 צפייה בגלריה
הפסקת אש שתימשך כמה ימים תקל על המעבר לשלב הבא: צה"ל בעזה
(צילום: מנחם כהנא, אי־אף־פי)
הדיבור על מלחמות העתיד נועד להסתיר את אפרוריות ההווה. חאן־יונס היא התחנה האחרונה במה שהצבא קורא "השלב העָצִים" של המלחמה. עָצִים מלשון עצום, עוצמה. השלב הבא יהיה הרבה יותר צנוע.
בצה"ל מחלקים את המלחמה לשלושה שלבים. שלב א' היה הפצצות מסיביות בכל שטח הרצועה; שלב ב' היה המהלך הקרקעי. שלב ג' יכלול נוכחות של כוחות בשטח במערך הגנתי ובמקביל בניית מרחב ביטחון שיפריד בין הרצועה לעוטף. רוחבו יהיה כקילומטר, מעט במונחי הגנה על יישובים, הרבה מאוד בדחיסות של עזה. השלב הזה אמור להימשך שישה חודשים.
הידיעות שפורסמו ביומיים האחרונים על הרחבת הפעילות הקרקעית של צה"ל מלמדות על שני דברים. הראשון, שהערים בצפון הרצועה לא טוהרו עדיין: מחבלים יוצאים מפעם לפעם מפירים וממבנים ומזנבים בלוחמים; השני, שבצבא מריחים את הסוף, מנסים להשלים הישגים לפני שתוכרז הפסקת אש. סידורים אחרונים בעזה, אפשר לקרוא לימים האלה. אחד האזורים שטופלו פחות בחודשי הלחימה היה מחנות הפליטים במרכז הרצועה. הוא יטופל בימים הקרובים. אף אחת מהפעולות האלה לא אמורה לשנות את המציאות. גם אם בדרך נס הכוחות ייתקלו במוחמד דף, ביחיא סינוואר או במרואן עיסא, ראשי חמאס בעזה, יחסלו את האיש או ייקחו אותו בשבי – החשבון הכללי לא ישתנה. זה מה שיש.
היכולות הצבאיות של חמאס לא חוסלו: הוא ממשיך לירות רקטות, ממשיך לזנב בכוחות. גם השליטה שלו באוכלוסייה לא נעלמה: היא בולטת בחלוקת המזון שמגיע לרצועה במסגרת הסיוע ההומניטרי. הכתובת היא אונר"א; השולט חמאס.
ביישובים בעוטף שלא נפגעו או נפגעו מעט יחסית, תושבים יתחילו לחזור הביתה. מעטים כבר חזרו. לא תחושת ביטחון מחזירה אותם אלא המצוקה הנפשית שכרוכה בשהות מתמשכת, ללא עניין ותכלית, בבתי מלון. תחושת רווחה תהיה להם; גם אנרגיות מחודשות שיירתמו למפעל השיקום. לא הם האנשים שישקעו באבל נצחי. אבל ניצחון לא יהיה. היכולות הצבאיות של חמאס לא חוסלו; גם לא השליטה שלו באוכלוסייה.
שניים וחצי מיליון עזתים יצטרכו להתמודד עם מצב בלתי אפשרי: בשטח שישראל מייעדת לרצועת ביטחון או בסמוך לו התגוררו בין 100 אלף ל־300 אלף עזתים. הם לא יורשו לשוב ולבנות את בתיהם מחדש. אחרים איבדו את בתיהם, את התשתית הפיזית והחברתית בשכונות ובערים שבהן התגוררו ואת מקורות פרנסתם. כאשר נעם תיבון, אלוף (במיל') מוערך ופטריוט אמיתי, אומר שחייבים להשטיח לנצח את שג'עייה, שכונה שהתגוררו בה 100 אלף נפש, כי אחרת חברי קיבוץ נחל עוז לא ישובו לבתיהם, הוא לא יכול לפטור את עצמו מהשאלה, מה יהיה גורלם של אותם 100 אלף נפש. אסון הומניטרי הוא לא רק בעיה הסברתית, מול צופי הטלוויזיה במערב, או בעיה מדינית, מול השמאל במפלגה הדמוקרטית. בממשלה ובצבא מבינים עכשיו שאסון הומניטרי יכול להתרחש בקרוב ולגלוש אלינו (כרגע לא ישראל מגבילה את מספר המשאיות יום־יום לעזה, אלא מצרים). המחשבה, ראה גיורא איילנד, שמול האסון סינוואר ימצמץ ראשון היא במקרה הטוב תמימה, במקרה הרע ילדותית ומסוכנת.
סוף–סוף קונצנזוס
ההבנה שאין מנוס מלעבור לשלב הבא מאחדת כרגע את כולם סביב התקווה לעוד עסקת שבויים. גם המוות הכל כך נורא, כל כך מכעיס, של שלושת החטופים תרם את שלו. סוף־סוף קונצנזוס: החטופים חזרו להיות בקדימות ראשונה. עסקת שבויים טובה גם לסביבת נתניהו: היא תחזיר לסדר היום סיפורים אנושיים שסופם טוב; היא תמתיק במשהו את תחושת החמיצות. הפסקת אש שתארך כמה ימים תקל על המעבר לשלב הבא, שלב התחזוקה.
השאלה היא איך משכנעים את סינוואר לעשות עסקה נוספת. יש מי שאומר, רק אם הוא יחשוב שארבע אוגדות יתקפו בעזה לנצח, הוא יתרכך וישחרר חטופים. זאת המחשבה שהצבא הנחיל לדרג הפוליטי ולציבור; ויש מי שאומר, להפך: הוא ילך לעסקה רק אם ירגיש שנפתחה לו הזדמנות להישג. תקשיבו, יאמר לכל שותפיו ופטרוניו, אני כפיתי על ישראל ללכת לשלב הבא, אני ולא אחר.
בישראל תהיה חמיצות – בכך אין כרגע ספק. המטרות שהדרג המדיני הציב בפני הצבא היו בלתי ניתנות להשגה. זה היה ברור לכולם, מהיום הראשון: חיסול, השמדה, הכרעה, הן משאלות לב צפויות כאשר מדובר בחורבן שספגנו ב־7 באוקטובר. אבל משאלות לב אינן תוכנית צבאית, אינן אסטרטגיה. ציפיות מופרזות מולידות אכזבה: היא תכלול את כולם, גם את תומכי הממשלה וגם את מתנגדיה. היא תהיה כואבת במיוחד בקרב הלוחמים, ולהבדיל, בקרב גורמי ימין קיצוני שקיוו למלחמה רבת־חזיתות שתוליד גירוש של מיליוני פלסטינים וחידוש ההתיישבות בחבל עזה.
אין תועלת בשיווק לציבור של ניצחון שאיננו; ודאי שאין תועלת בשקיעה בדיכאון; התפקיד של הממשלה הפוך: לשווק לציבור תוכנית מפוכחת, רבת־מעוף, אופטימית, לשיקום החורבן. הייתי רוצה להאמין שיש כרגע לישראל ממשלה שמסוגלת לעשות זאת, אבל זה לא הזמן הנכון לאשליות.
המפקדים רצו להמשיך
חזבאללה החזיר בימים האחרונים את כוח רדואן לאחור בנקודות מפתח לאורך גבול ישראל. שבעה קילומטרים, זה עומק הנסיגה הממוצע. השינוי משמעותי, גם בשטח, גם על המפה, אבל מוקדם לחגוג. בישראל מעריכים שהנסיגה טקטית. הלחץ המתמיד של חיל האוויר והארטילריה באזורים הסמוכים לגבול כפה על נסראללה לערוך את כוחותיו מחדש. סביר להניח שברגע שהאש תופסק או תפחת, ייעשה ניסיון להחזיר את כוח רדואן דרומה, אל קרבת הגבול.
התזוזה של חיזבאללה לא תחזיר לבתיהם את 86 אלף תושבי הצפון שהתפנו: איש לא חושב כך, לא בין מקבלי ההחלטות ולא בין המפונים. אף על פי כן, הרמטכ"ל אמר ביום שני לשרים שהם יכולים להעביר את הבשורה לראשי המועצות האזוריות והערים בצפון. טוב שירגישו שיש תמורה למחיר העצום שהם והתושבים שלהם משלמים בחודשיים וחצי האחרונים.
הדרישות הישראליות במשא ומתן העקיף שמתנהל עם חיזבאללה מדברות על הרחקה של כוח רדואן אל מעבר לטווח הנ"ט – כלומר, כשמונה קילומטרים. אולי יותר, אם מביאים בחשבון את האפשרות שהכוח ינסה לפשוט על יישובים באותה שיטה שבה חמאס פשט על עוטף עזה. יושג הסכם ביניים, שיהיה, כדברי אחד משרי הקבינט, "החלטה 1701 רזה" – כלומר, יעניק גיבוי בינלאומי להרחקה של כוח חיזבאללה. ההערכה בממשלה היא ששינוי של ממש יתרחש רק אם וכאשר צה"ל יתקוף קרקעית בלבנון.
בינתיים נסראללה סופר את מתיו: הוא הגיע, נכון לאתמול, ל־119. מעניין: הוא לא מכניס למניין לוחמים של ארגוני טרור פלסטיניים שנהרגו בדרום לבנון. במניין כולל מגיעים לכ־150 הרוגים, הרבה במלחמה שמתנהלת על הסף, תוך שמירה של שני הצדדים על כללי משחק.
בצד הצבאי הישראלי יש לא מעט הישגים: כל עמדות חיזבאללה לאורך הגבול הושמדו, והושמדו גם עמדות בתוך יישובים לבנוניים, מה שהצבא מכנה "כפרי כינוס". אבל חיזבאללה יכול להתגאות בהישג משלו: הוא כפה על ישראל ליצור רצועת ביטחון ריקה מתושבים בצד הישראלי של הגבול. הלולים במושבים מלאים בתרנגולות שמתו; הפרי נרקב על העצים. התושבים נצורים בבתי מלון, רחוק מהעבודה, רחוק מהבית, רחוק משגרת החיים. הטנקים עשו שמות בכבישים בתוך היישובים שלהם, בגדרות, בצמחייה. הצפון שומם.
הצבא מתאמן בכל הרצינות לקראת מלחמה שהאמריקאים, הדרג המדיני וצמרת צה"ל מבקשים למנוע. המפקדים בשטח מבקשים לתקוף; הדרגים מעליהם רואים את התמונה הרחבה, את העמדה האמריקאית, את התחמושת במחסנים, את החשש ממלחמה כוללת. כך צפוי; כך טבעי. אחד הוויכוחים המעניינים נגע להפסקת האש. כאשר הוכרז על הפוגה בעזה, נסראללה הודיע, במהלך מבריק, שגם הוא מפסיק את האש. ההחלטה שלו הבהירה שבעיניו שתי החזיתות, בצפון ובדרום, חד הן. המפקדים בצפון רצו להמשיך את האש. כך יבינו כולם ששתי החזיתות נפרדות. בקריה בתל־אביב החליטו שנכון יותר להפסיק את האש.
צה"ל מתבסס בינתיים על מה שמכונה "הגנה אקטיבית". זאת תכלית הפעילות הצבאית הנוכחית בצפון, וזאת תהיה תכלית הפעילות הצבאית בדרום כשנעבור לשלב הבא שם, כנראה במחצית הראשונה של ינואר. זה אומר תגובה אגרסיבית על כל פעולה צבאית של הצד השני; נוכחות צבאית מופחתת אבל עדיין גדולה, בלי להניע כוחות קדימה. באזור חאן־יונס יהיו מפעם לפעם פשיטות על יעדי חמאס. ארבע האוגדות שנלחמות שם יתכווצו. בצבא מבינים שהמשק יתקשה לעמוד בהמשך הגיוס של מאות אלפי חיילי מילואים.
בחזרה לרחובות
אחד הבכירים האמריקאים נפגש לאחרונה עם נתניהו. הוא הזדעזע ממה ששמע. נתניהו בחר לחלוק איתו, עם אישיות זרה, את דעתו על בני עמו שלו, ישראלים שפעלו במחאה והתגייסו ב־7 באוקטובר בהמוניהם ללחימה ולסיוע למפונים. אני מנוע מלפרט מה אמר. די אם אציין שאילו ידעו הישראלים האלה מה נתניהו אומר עליהם, היו יוצאים מחדש לרחובות.
לא רק הלחימה אמורה להשתנות במחצית הראשונה של ינואר – גם המחאה. המעבר הקרוב לשלב הבא בעזה פתח מחדש את הוויכוח, מתי הזמן הנכון לשוב ולמחות. בוועדת ההיגוי של ארגוני המחאה עובדים על הכנת התשתית להפגנות המוניות, אבל לא נוקבים בתאריך. יש מי שמציע להמתין עד להתפטרותם של גנץ ואיזנקוט מהממשלה; יש מי שמציע לפתוח בהפגנות שילחצו על גנץ ואיזנקוט להתפטר מהממשלה. השאלה היא מה קודם למה, מה הביצה ומה התרנגולת. הפופולריות של גנץ היא הנכס הגדול שלו: אחד הסקרים האחרונים נתן לו 37 מנדטים. היא גם המשקולות לרגליו: הפחד לאבד בבת אחת את מה שהשיג דוחף לדחיקת הקץ, לדחיינות.
זה נכון גם לגבי ארגון אחים לנשק, עמוד השדרה של תנועת המחאה. התרומה המרשימה של פעילי הארגון לחברה לאחר אירועי 7 באוקטובר הפכה את הארגון לאהוד, או לפחות ללגיטימי, גם בימין. חזרה לרחובות בזמן מלחמה עלולה לגרור תגובה קשה. הפטריוטים מהיום יחזרו להיות הבוגדים משלשום.
"הם הולכים לפוליטיקה", אומר אסף אגמון, טייס חיל אוויר בדימוס, מראשי הקבוצה הרדיקלית במחאה. "אחים לנשק מקווים לחולל מהפך בבחירות. מה שהם לא מבינים הוא שאם לא נצא לרחובות, לא יהיו בחירות.
"הם בונים על משפחות החטופים שיובילו, אבל המשפחות עסוקות כל אחת בהצלת קרוביה או באבלה; הם בונים על המילואימניקים שישתחררו, אבל החוזרים יהיו עסוקים בהצלת העסקים שקרסו או בשנת הלימודים שהוחמצה. אין טעם לחכות לאף אחד – צריך לצאת עכשיו".
רוב הציבור לא יקבל את זה, אמרתי.
אגמון סירב להתכופף. "יש לנו מדינה עם חיילים גיבורים ואזרחים פחדנים", אמר.
הרואה ואינו נראה
קצין מילואים שמשרת בעזה סיפר לי שמטעמי ביטחון הדביקו כינוי לכל אישיות רמת דרג שמבקרת את כוחות צה"ל מעבר לגבול. ביקורים היו חיזיון נפוץ לאחר ההשתלטות על בית החולים שיפא – עכשיו פחות. לאחד קראו בשם של כלי נשק; לאחר קראו בשם של חיה: הכל סטנדרטי, לפי הספר. עד שהגיעו לנתניהו: מישהו שניחן בזיכרון טוב ובמזג חתרני בחר לאבטח את נתניהו באמצעות שם הכיסוי "דנידין" – שמו של גיבור ספרי ילדים שדורות של ישראלים גדלו עליהם. רואה ואינו נראה, זה היה הכישרון המיוחד של דנידין. מאז 7 באוקטובר הסכנה שמישהו בחמאס יזהה את נתניהו עם ילד הפלא ההוא, ירדה לאפס. הביקור שלו בחזית עבר בשלום.
תנ"ך עכשיו
12 בנים היו ליעקב אבינו ובת אחת, דינה שמה. בחור מקומי, שכם בן חמור שמו, אנס אותה. בעקבות האונס התקיים משא ומתן: שכם התאהב בדינה ורצה לשאת אותה לאישה; יעקב רצה לגייר את תושבי העיר. הגיעו להסכם. ואז, כשהתושבים מתייסרים בכאבי ברית המילה המאוחרת שנעשתה בהם, הגיעו העירה שמעון ולוי, שני אחיה של דינה, הרגו את כל הזכרים ובזזו את רכושם.
יעקב, כך הסיפור, הטיל עונש קשה על שני הרוצחים. כאשר החליט לומר לבניו מה צופן להם העתיד, קילל את השניים ואיחל להם סוף מר. "שמעון ולוי אחים", אמר. "כלי חמס מכרותיהם. בסודם אל תבוא נפשי; בקהלם אל תחד כבודי". בניהם יפוזרו בין השבטים: "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל".
יאיר בן־דוד, קצין בגדוד שיצא מבית־חאנון, בצפון הרצועה, נאם באירוע דתי שנערך לחיילים בגדוד שלו. בן־דוד סיפר לחיילים את סיפור האונס והנקמה בשכם, אבל בגרסה חרד"לית משופרת, מאוד משופרת. "שמעון ולוי שמעו שהשפילו את המשפחה של עם ישראל", אמר. "הם לא שתקו לרגע, באו לעיר שכם והרסו את העיר עד עפר. הם הבינו את המזרח התיכון: במזרח התיכון הכבוד של העם שלך הוא מעל הכל.
"גדוד 9208 עשה בבית־חאנון מה ששמעון ולוי עשו בעיר שכם. אבל המשימה לא נשלמה. יש לנו עזה שלמה לעשות לה כמו בית־חאנון. שלא ייגעו בכבוד של עם ישראל. בעזרת השם, כל שכם וכל עיר שתעז להרים את הראש נגד עם ישראל, תיראה כמו בית־חאנון".
הייתי בבית־חאנון. העיר אכן הרוסה – מהפצצות חיל האוויר, לא מנקמת שמעון ולוי.
תרצחו, תבזזו, תהרסו: כך משווקים לחיילים את התנ"ך, המורשת הלאומית שלנו; כך משווקים להם את המלחמה. משקרים אותם גם לגבי פקודות הצבא וגם לגבי סיפורי התנ"ך. מזל שרובם יודעים לא להקשיב.
