המצולמות: (מימין): מאשה ילנבסקיה (71) ואיבון שגיא (72), מחיפה. מאשה בלשנית חברתית ולימדה אנגלית בטכניון עד לפנסיה, איבון עבדה גם בטכניון, באגף קשרי ציבור ופיתוח משאבים
מקום: חורשת הארבעים, שמורת הכרמל
פטריות. מאשה: "ברוסיה, קטיפת פטריות היא הרבה מעבר לתחביב, היא אובססיה לאומית. היינו קוטפים באזור קָרֶלְיָה, מצפון ללנינגרד, ביערות מאוד יפים. הייתה חוויה אחרת מהקטיפה בישראל - יכולת ללכת בעמידה, כי הפטריות צמחו בשטחים פתוחים ובשלל צבעים מדהימים. כאן אתה נאלץ לזחול בין הקוצים, ולחטט מתחת לשיחים. זה דורש הרבה כושר עמידה, אבל למרות השריטות וכאבי הגב, אין כמו ההתרגשות כשאני מוצאת פטרייה. ברוסיה קטיפת פטריות היא מדע שלם - חוץ מלהבדיל בין פטריות טובות ורעילות, יודעים איזה פטריות לטגן, איזה לייבש, ומה להחמיץ. זה מזכיר את היחס לזיתים בארץ. כשעליתי לישראל ב־90', לא ידעתי שיש כאן פטריות בכלל, ובטח לא מסורת של קטיפת פטריות שהביאו העולים ממזרח אירופה. היום יש קבוצות פייסבוק, אתרים ועמותות בנושא. בארץ אני קוטפת ארבעה־חמישה סוגי פטריות, אבל אני רק מכירה את השם העברי ל'אורניות', מה שמצאנו עכשיו, ואת השאר אני מכירה רק בשמות הרוסיים. יש סוג מרשים במיוחד, בצבע כתום חזק, שברוסית קראנו לה 'פטריית הצאר' - היא ממש מעדן וצומחת גם בארץ. הכלל הוא לקטוף רק מה שמכירים, כי הרעלת פטריות יכולה להיות מאוד מסוכנת".
התנדבות. איבון: "מאז המלחמה יש כמה דברים שבדרך כלל מאוד משמחים אותי, אבל כרגע אני לא מסוגלת לעשות אותם. מאשה ואני היינו הולכות לחוג ריקודי סלון, אבל כרגע אפילו קשה לי לשיר לנכדים. כשמאשה הזמינה אותי לקטוף איתה פטריות זה מאוד התאים לי וזאת גם הפעם הראשונה בחיי. אני ממשיכה בחיי כמה שאני יכולה - עובדת בקרמיקה, נפגשת עם חברות, ומתנדבת בכמה מקומות. פעם בשבוע אני ומאשה מתנדבות במשתלת ורדים 'קרן־צור' בבית לחם הגלילית, שנשארה בלי עובדים מאז המלחמה. אני גם מתנדבת במטבח של השפית ורד פרן, בשוק תלפיות בחיפה, שמבשלת ארוחות לחיילים ולנזקקים מאז תחילת המלחמה". מאשה: "כל היוזמות האזרחיות מאוד מרגשות, אבל אני מזדעזעת מהמדינה עצמה שלא עושה די ונותנת לאזרחים לשאת את האחריות במקומה. אמשיך להתנדב ולתרום כסף, אבל זה מתסכל שכך אני גם עוזרת לממשלה להמשיך ולהתנער מאחריות".
מלחמה. מאשה: "כשפרצה המלחמה הייתי בחו"ל עם בעלי במסגרת טיול עבודה. קודם היינו בסין, לימדתי שם אנגלית בשלוחה של הטכניון בגואנגדונג. ב־7 באוקטובר היינו בדיוק בדרכנו מהמלון בבייג'ינג לטיסה למלבורן. לפני ההמראה ידענו שמשהו נורא קרה בישראל, אבל לא ידענו פרטים עד שנחתנו באוסטרליה אחרי טיסה של עשר שעות במתח נוראי. מהרגע הזה, הטיול איבד את הקסם, אבל החלטנו להמשיך. אין לנו קרובים בצבא והנוכחות שלנו בארץ לא הייתה משנה דבר. עשינו את הדברים שתיכננו, אבל כל הזמן היינו מחוברים לחדשות. למזלנו, שנינו 'וורקהוליקים' וזה עזר לנו לשמור על השפיות. חזרנו בסוף ב־4 בדצמבר".
ניו־זילנד. איבון: "ההיסטוריה המשפחתית שהביאה אותי לישראל היא סיפור גלותי מורכב. אבי היה צ'כי והצטרף לצבא הצ'כי החופשי, שנלחם כיחידה בצבא הבריטי. בדרכו להצטרף ליחידה שלו בלוב, הוא עצר באלכסנדריה במצרים, ופגש את אמי, שגרה שם עם המשפחה שלה. זה היה כנראה שידוך, הם התאהבו ואחרי המלחמה התחתנו באלכסנדריה. אחותה של אמי גרה אז באוקלנד, ניו־זילנד, עם בעלה, שהיה טייס בצבא הבריטי, והם הביאו את המשפחה שלי לשם. אני נולדתי בניו־זילנד. עליתי בפברואר 73', לקיבוץ יזרעאל. באוגוסט אמי ואחותי עלו והגיעו לחיפה, וכשפרצה מלחמת יום כיפור באוקטובר, הצטרפתי אליהן. אז, עוד לא ידעתי מה זה אזעקות ומקלטים והייתי די בשוק. אחי, שעלה לארץ לפנינו, נלחם בחרמון ולא שמענו ממנו כלום כל המלחמה, עד שפתאום הופיע אחרי שלושה שבועות".
חניון יער היערנים, בפארק הכרמל
ווייז: "חניון יער היערנים"
יש: לינה חינם באוהלים (קבוצות גדולות בתשלום), שולחנות פיקניק, שירותים, פחי אשפה, ברזיות
באזור: דרך נוף כרמל (ירוק), שביל הליכה נחל נשר (אדום)
