מתפרסם בשיתוף יד ושם
פולין, 1942. החזן, מלחין ומחבר הניגונים עזריאל דוד פסטג, בן חסידות מודז'יץ, נשלח עם משפחתו ברכבת למחנה ההשמדה טרבלינקה. בקרון המשא הדחוס והמחניק, פסטג החל לזמזם חרישית את "אני מאמין" - הפסקה ה־12 מתוך עיקרי האמונה היהודית של הרמב"ם. והוא עשה זאת בלחן שצץ לפתע במוחו. שאר יושבי ויושבות הקרון נסחפו והצטרפו לשירה. פסטג ביקש שמי שיצליח להינצל יעביר את הניגון לרבי ממודז'יץ שנמצא באמריקה. שניים מהנוסעים קפצו מחלון הרכבת. אחד השורדים שיגר את התווים של הניגון לרבי בניו־יורק. כך לפחות על פי הסיפור שהשתמר בתרבות העממית. גרסה נוספת גורסת כי הלחן הולחן בגטו ורשה ויוחס בדיעבד לפסטג. כך או כך, הוא הפך לימים למזוהה עם אמונה בימי השואה.
4 צפייה בגלריה
(שולי רנד ביד ושם. "'אני מאמין' זה ניגון של אמונה והרבה תקווה" | צילומים באדיבות יד ושם)
אחרי השואה, "אני מאמין" זכה לגרסאות רבות. עכשיו, ביוזמת יד ושם, הוא מקבל פרשנות חדשה ומפתיעה של היוצר שולי רנד, וגם קליפ חדש שצולם בין כתלי המוזיאון שנמצא במקום.
יד ושם, הארגון הממלכתי להנצחת זיכרון השואה, פועל בין השאר גם דרך פרויקטים תרבותיים מגוונים. לצד חידוש השיר שבוצע על ידי שולי רנד צפויים לראות אור פרויקטים נוספים, שהמשותף להם יהיה עיצוב זיכרון באמצעות תרבות, על נגזרותיה השונות.
מה הרעיון מאחורי החיבור בין יד ושם לאמנים? "הסופר אהרון אפלפלד אמר, כשהוא התייחס לזיכרון השואה: 'העדים וההיסטוריונים הניחו את המסד ואת הטפחות, ועתה הגיעה שעתה של היצירה'", מסבירה עינבל קויתי בן דב, מנהלת אגף קשרי קהל ותרבות ביד ושם, "כולנו חיים בעולם חושי, מוקפים בצליל, בצבע, בתנועה. העולם החושי הזה משפיע עלינו ועל האופן שבו אנו חווים את העולם ומעצבים את הזיכרון. שפת התרבות, על קשת גווניה, מתרבות עממית ועד תרבות למיטבי לכת, משתמשת בשפה חווייתית, חושית, כדי לדבר ולעצב את זיכרון השואה. ביצירה יש עולם רגשי שמאפשר להבין את השואה ולעצב את זיכרונה באופן ייחודי".
ולמה בחרתם בשולי רנד כאחד האמנים בתוכנית?
"בחרנו את שולי רנד כי יש לו את הכוחות לחבר בין חלקי ישראל לגווניה. הוא באמת גשר – גשר לשיח משותף ולאמון. בחרנו בשולי גם בגלל שגוף היצירה שלו מאוד יהודי. אדם משיח עם אלוהיו. כמו שאמרה חנה סנש: תפילת האדם. שולי בעצם נושא הרבה פעמים את תפילת האדם. והדבר הזה מאוד מחובר לנושא השיר שרצינו לחדש: אני מאמין בביאת המשיח. שיר שהוא ביטוי לתפילת האדם, לעוז הרוח, לתקווה, ליכולת להתרומם משאול תחתיות ולשמור על צלם אדם ועל האמונה. זהו גם ביטוי לעובדה שיהודים לא איבדו את צלם האדם במהלך השואה, שמרו על תקווה ואופטימיות והאמינו גם בתקופות הקשות ביותר בעתיד טוב יותר".
רנד מצידו שמח שהתאפשר לו להעניק פרשנות חדשה ל"אני מאמין". "יש לשיר הרבה ביצועים, גם חסידיים, מאברהם פריד ועד חנן בן ארי, ישי ריבו ויונתן רזאל", הוא אומר, "כשפנו אלי מיד ושם וביקשו שאחדש את השיר, זה היה לי לכבוד. המשימה של יד ושם לשימור הזיכרון היא משימה קדושה. ולאמנות יש לפעמים כוח להגיע למקומות שכבר שוכחים בהם. לניגון יש כוח פנימי לעורר את הזיכרון והכאב, לעורר את ההזדהות".
איזו פרשנות בחרת ל"אני מאמין" ומה היה התהליך?
"כדרכי בקודש, לא עבדתי לבד. עשיתי זאת עם שותפים וחברים. במקרה של 'אני מאמין' עבדתי עם אסף תלמודי, גדי פוגטש ואביחי טוכמן. עשינו כל מיני ניסוי וטעייה. השקענו הרבה מחשבה איך לתת אמירה נוספת. היה אפילו ניסיון אחד לעשות גרסה אופטימית, מלאת שמחה, קצת קופצנית, כמעט כלייזמרית – זה יצא מאוד יפה, אבל זה לא היה מתאים. 'אני מאמין' הוא שיר שיש בו קדושה, עומק ואמירה מאוד פשוטה – אמונה שלמה בביאת המשיח. המילה 'משיח', בגלל שהיא מיוחסת לפוליטיקה באיזושהי צורה, או לסהרוריות אמונית, מקבלת משמעות מאוד כואבת של 'משיחיסט', אבל למעשה כל יהודי צריך להאמין בביאת המשיח. זה אחדי מעיקרי האמונה שלנו. אני מקווה שהתרומה שלי בביצוע ובפרשנות תעזור להסיר את שם הגנאי שדבק בו בגלל הקונוטציות הפוליטיות ותיתן כיוון אחר לגמרי. זה לעשות תיקון. מעבר לכך, זה ניגון של אמונה והרבה תקווה, ולא כזה שמנציח קורבנות. ובקיצור – שיהיה סוף טוב. היהדות מאמינה בהפי אנד, שתהיה גאולה".
עד כמה השואה נוכחת בזיכרונות הילדות שלך בבני־ברק?
"אבי המנוח, פרופ' יעקב רנד, היה במחנה עבודה ברומניה. זה לא היה בית קלאסי של מה שנקרא 'בית של ניצולי שואה', עם שתיקות ארוכות, סודות ולגמור מהצלחת. אני דור שני לשואה, אבל אחר: אני דור אחד וחצי, בסדר?"
בימים אלה, רנד מופיע בפני חיילים ומבקר פצועים. כמו כן, הוא משוטט יחד עם רעייתו, צופית גרנט, במחוזות שחוו אסון בשבת השחורה. זאת במסגרת צילומי התוכנית "בדרכים עם צופית גרנט ושולי רנד", המשודרת ברשת 13. הם פוגשים שם משפחות שאיבדו את יקיריהן בטבח, קרובים שמחכים שהחטופים ישובו ארצה ואנשים שנאלצו להתפנות מבתיהם. "אנשים חוו ב־7 באוקטובר דברים שמזכירים את השואה", אומר רנד, "למשל, החוויה של סוג מסוים של חוסר אונים. גם בשואה אף אחד לא הגן עליך – לא אלוהים, לא בני אדם. חשוב לי להגיד שיש כמובן גם דברים שאינם זהים, למשל כמויות הנרצחים וזה שיש לנו מדינה".
במראות ובסיפורים של 7 באוקטובר, היה משהו שטלטל אותך במיוחד?
"נתקלנו בהרבה סיפורים מרגשים על גבורה, התגברות וערכים שמאוד ריגשו אותי. כמובן שהיו דברים שזיעזעו אותי: זעזוע ממה שקרה, מזה שלא היינו מוגנים, מהדרך שבה זה קרה – שמעוררת הרבה שאלות חריפות על הטבע האנושי. קשה עדיין לעשות סיכומים על התקופה כי אני מרגיש שאני נמצא בעיצומה. העצה האישית שלי: כדאי להיות כמה שיותר עסוק: לעשות, לפגוש, להשתתף, לתרום כמה שאתה יכול, גם אם אתה לא מסוגל להיות לוחם. זה מה שהתקופה מצריכה וזה גם מה שהכי בריא לנפש".
