תמרה, הבת שלי, הייתה בת שלוש בשבת. כשהכנו סיר חמין והתיישבנו לאכול צהריים ועוגה ושרנו "היום יום הולדת", חשבתי לעצמי אם כולם מרגישים כמוני, בהצגה. שמתחת לכל השמחה והאושר ביום הולדת שלוש, בשיא ההתרגשות מהבת הנפלאה והמצחיקה שלי, הלב שלי רועד.
אני מביטה על הגשם בחוץ וחושבת מחשבות מפחידות. אנחנו מכבים את הנרות ומביעים משאלה, ואני לוחשת לה שתבקש שכל החיילים יחזרו בשלום. רשי מתקן אותי ונוזף בי ש"היא צריכה לבקש ולהחליט". אבל אני מרגישה שאסור לבזבז אף משאלה, אף לא אחת, שכל רגע חייב להיות מוקדש לחזרת החטופים והחיילים בשלום. כל ברכות יום ההולדת בעולם חייבות להתרכז רק בזה.
ושוב בבוקר "הותר לפרסום", ושוב פוסטים והספדים והשם יקום דמם. ואני תוהה אם השם בכלל נוקם במשהו? ומתי הנס הגדול שאנחנו מחכים לו אמור לקרות. אנחנו לחוצים ונלחמים, הדעת לא סובלת את מה שעברנו אבל איכשהו הגוף ממשיך. והנה, כבר חותכים את העוגה, והאורחים אומרים "וואו, תותים, השקעתם, זה יקר" ו"החמין יצא פגז".
אני נזכרת בראיון של אגם גולדשטיין ששבה מעזה, איך איימו עליה שיחתנו אותה וימצאו לה בחור מעזה. ואיך היא ואמא שלה, הגיבורות שאיבדו את אב המשפחה נדב ואת האחות הגדולה ים, שנרצחו, עוד בכלל מצליחות לדבר. איך הן היו שם, אמא ובת יחד באסון הזה, ואני מביטה בבת שלי תמרה ותוהה - באיזה עולם אמא ובת נמצאות בשבי מחבלים, ומה אני הייתי עושה אם חס וחלילה.
ופוף, אני חוזרת לזירת יום ההולדת. מביאה מפיות בצורת קשת בענן שקניתי ביוון לפני שלושה חודשים שמרגישים כמו שנתיים. חברים שואלים אותי מתי אני חוזרת להופיע ואני לא מצליחה להבין אם המילה הזאת בעברית בכלל, "להופיע". מילה כל כך מוזרה. מה, כאילו להצחיק? "מכירים את זה ש..."? מכירים את מה? אנחנו באזור לא מוכר לחלוטין, ואני בכלל לא רוצה להכיר את האזור הזה.
עכשיו אני באימה. מרוב שצחקנו לא הבנו שהבדיחה עלינו. שלא רק בחלונות הגבוהים סירבו לראות מה הולך. שגם אנחנו הסכמנו לנרמל כל כך הרבה דברים מטורפים, ואמרנו "יאללה, מה זה משנה", "כולם משקרים, ככה זה פוליטיקה". הסכמנו לכסות את העיניים, לא לראות ולא לדעת. דיברנו על מסעדות, על בתי מלון ועל סדרות. כן, פעם דיברנו על סדרות. ואז בלילה, אחרי שכולם הלכו, ראינו "הכתר" ואז הגיע הפרק בו דיאנה מתה, ופתאום בכיתי ואמרתי: זה עצוב שדיאנה מתה. ובודהה ענה לי: לא יודע, יכול לחשוב על כמה דברים יותר עצובים.
