סרטים
ברבי
מתוך התהום השחורה של שלהי השנה האחרונה, קשה לזכור שזמן קצר לפני פרוץ המלחמה, המציאות נצבעה כולה בוורוד. הסרט 'ברבי', בבימויה של גרטה גרוויג ובכיכובה של מרגו רובי, יצא לאקרנים בקיץ, והפך בן לילה לתופעה תרבותית. זו לא הייתה רק הצפת המרצ'נדייז חסרת התקדים או ההמונים שנהרו לבתי הקולנוע לבושים בוורוד בזוקה. יותר מהכל היה זה שיח ההעצמה הנשית, המיתוג מחדש של בובת ברבי כאייקון פמיניסטי בועט, והמילים הנוקבות של אחת הדמויות בסרט שהידהדו זמן רב אחרי שאורות האולם כבו: "נמאס לי לראות את עצמי, וכל אישה אחרת, עושה שמיניות באוויר כדי שאנשים יאהבו אותה. ואם כל זה נכון גם לבובה שרק מייצגת נשים, אז אני כבר לא יודעת". (קרן מלמד־מרגלית)
טאר המנצחת
קייט בלאנשט מגלמת מנצחת מיתולוגית ומומצאת לחלוטין בשם לידיה טאר. טאר היא מנהלת הפילהרמונית של ברלין, תלמידתו של ליאונרד ברנשטיין וזוכת אוסקר, גראמי וטוני. בקיצור היא אייקון (ממש כמו בלאנשט) שמפורק לסצנה אחרי סצנה. סרטו של טוד פילד לא מתאים לכל אחד. זהו סרט שנע לאט ובזהירות כמו 'זה ייגמר בדם' פינת 'יסמין הכחולה'. אבל בזכות המשחק הענק של בלאנשט, הדים רלוונטיים להפליא לכל מלחמת התרבות של ההווה, הפרוגרס, תרבות הביטול וקולנוע פשוט שמימי - יצאה פה קלאסיקה, וממש לא רק לחובבי קלאסית. (בנימין טוביאס)
אופנהיימר
מה הסרט האחרון שאתם זוכרים - לא המשכון, לא קומיקס, לא אקשן, לא מבוסס על מותג אהוב כמו 'ברבי' - שהגיע למיליארד דולר הכנסות? את ההצלחה של אופנהיימר אפשר היה לתלות בבימויו של כריסטופר נולאן, אבל האמת שהתשובה היא אולי בכלל ברעיון, ונגד כל מה שהוליווד מאמינה בו. הקהל נהנה לא פחות מסרטים חכמים על אנשים חכמים, על הבעיות שמטרידות את כולנו. הוא אפילו מוכן להישאר ער בשביל זה שלוש שעות - אם תבטיחו לו שאתם לא מבזבזים לו את הזמן. בתקופה הנוכחית, ואם זוכרים שאופנהיימר היה יהודי בעולם ששנא כאלה, הסרט גם נוגע בעצב חשוף במיוחד אצל הקהל הישראלי. (בנימין טוביאס)
רוצחי פרח הירח
מרטין סקורסזה לא זנח גם הפעם את המבט שלו על גברים לבנים ואלימים, רק שהפעם הוא עושה זאת תוך קינה על סיפורם של האינדיאנים בארה"ב. 'רוצחי פרח הירח' הוא סרט יפהפה ונוגה עם תצוגת משחק מרשימה של ליאונרדו דיקפריו ורוברט דה נירו, שחולקים את המסך עם השחקנית המתחילה והמעולה לילי גלדסטון בת ה־37, שמגלמת את אשתו של דיקפריו. שלוש ורבע שעות נמשך הסרט. תובעני מאוד אבל מומלץ מאוד לראות אותו על המסך הגדול לפני שייעלם לבלי שוב באפל TV. (בנימין טוביאס)
טלוויזיה
יורשים / yes, HOT, סלקום TV
כשנגמרה 'משחקי הכס', סדרה שאפשר היה להכניס צבא של דרקונים בפער בין העיסוק האובססיבי בה לאיכות שלה בפועל, השתרשה התפיסה כאילו תם עידן "הסדרה שכולם מדברים עליה". אם לכל תאגיד יש שירות סטרימינג, איך אפשר בכלל לדמיין דרמה שתהיה מדורת שבט? מה יהפוך אותה לכזאת? עוד יותר דם? ראשים מתגלגלים? שדיים כל עשר שניות? כל התשובות נכונות?
אלא שהאנושות, מי היה מאמין, מסוגלת להפתיע: 'יורשים' לא נתנה שום דבר מזה ועדיין הלכה לעולמה כשהיא אחת הסדרות הטובות והמוערכות בהיסטוריה, ולא רק במסגרת תא קטן ומצחין של מבקרי ומבקרות טלוויזיה אנינים. היא המציאה מחדש את הסאגה השייקספירית מבעד למאבקי הון־שלטון־תקשורת, קבעה סטנדרטים בלתי נתפסים של כתיבה חדה, שנונה ואכזרית, העמידה פרקים רבים לפנתיאון (רק עונת הסיום כוללת שניים מהם) והולידה מספר חריג של דמויות איקוניות. ואולי מה שהכי חשוב זה שלראות את 'יורשים' אף פעם לא היה מספיק: היה חשוב לדבר עליה, לבחון אותה, לראות שוב, להבין עוד ניואנס, לגבש עוד מסקנה. וכמו במקרה של האחים והאחות למשפחת רוי האומללה: רחמים על מי שירצה לשבת בכיסא שלה. (עינב שיף)
האחרונים מבינינו / yes, HOT, סלקום TV
לתרגם משחק וידיאו פופולרי לסדרת טלוויזיה זה סיכון, גם כי בסיס המעריצים של משחקים כאלה פנאטי במיוחד, וגם כי צריך למצוא דרך לקהל רחב יותר. 'האחרונים מבינינו' היא הצלחה כל כך מושלמת מכל בחינה, שהיא תהפוך לסטנדרט זהב עתידי לכל פרויקט כזה: ליהוק מצוין, רמת הפקה קולנועית וסיפור אפוקליפטי אקטואלי. העונה הראשונה הייתה מורכבת מפרקי קלאסיקה טלוויזיונית בזה אחר זה. כל פרק כזה הותיר את הצופה מרוקן נפשית, מתייסר מוסרית, ומתפלל שאם יצטרך לשרוד בעולם של פוסט־אפוקליפסה זומבית, לפחות הוא יהיה עם פדרו פסקל. (ציפי שמילוביץ)
טד לאסו 3 / אפל TV
שלוש עונות הספיקו לסיפור המוזר על מאמן הפוטבול מקנזס שהוחתם משום מה בקבוצה כדורגל באנגליה, להפוך לאחת התופעות התרבותיות המפתיעות של המאה ה־21. קופסת טישו אוניברסלית, כתובה ומשוחקת נהדר, שהמזל הגדול ביותר שלה היה הטיימינג. העונה הראשונה צנחה בדיוק עם הקורונה והייתה כמעט פרופגנדה של אהבת חינם. ההמונים הרעבים לקצת רוך אנושי התאהבו והתמכרו, אבל חיי המדף של טד לאסו תמיד היו אמורים להיות קצרים. היא סיימה עם עונה שלישית בינונית, והשאירה מאחוריה מורשת קיטש מחבקת וגם כמה מהדמויות הטובות ביותר בקומדיה הטלוויזיונית המודרנית. רוי פאקינג קנט לנצח. (ציפי שמילוביץ)
הדוב 2 / דיסני פלוס
הנה סיפור שמעולם לא ניסו לספר בטלוויזיה: שף עם אגו פריך והפרעת אישיות מבשל מנות שמצליחות להעניק לזולת את החסד והגאולה שהוא לא מסוגל. ב'הדוב' זה כרמי, כרמן בראזטו, איטלקי, שבור מפנים ונמוך מבחוץ, נצר לשושלת כאובה ואלימה שמציל את עצמו באמצעות מצוינות. העונה הראשונה משכה אותנו פנימה: קיטש מאסטרשפי של קנולי מבית סבתא ושנאה עצמית מבית אמא, סוד משפחתי אפל, וחבורת לוזרים מחוספסים שמחפשים אבא. בעונה השנייה כבר נחשפו הלוחות הטקטוניים של הנפש, הדי־אן־איי הפסיכולוגי שהופך אותנו לדפוקים כפי שאנחנו דפוקים, וגם נוגע בשאלה הכי מפחידה: האם אפשר להפוך לטובים? (דפני ליסבונה)
עצבים / נטפליקס
אם יש "רוח התקופה" לתקופה ירודה כמו זו, 'עצבים' כנראה לוכדת - או למעשה כמעט דורסת - אותה. עשרת הפרקים המסחררים בכיכובם של אלי וונג וסטיבן יאון מתחילים מהחיים של כולנו: תקרית עצבים בכביש, היא חותכת אותו, הוא חותך אותה בחזרה, היא שולחת לו אצבע משולשת, ומכאן מתפתחת הסלמה של אירועי נקמה קטנוניים, ואז פחות, ואז עוד פחות, ובפרק הסיום הדברים כבר מגיעים לאגפים הזויים, ועדיין לגמרי אמינים, אם לקחת בחשבון את תועפות הזעם שהכביש והתקופה יודעים לחלץ מכולנו, של אבודים במדבר וציפורים מדברות. זו לכאורה סדרה קומית על הפאתוס שבקטנוניות, ובפועל דרמה מבריקה על אמריקה, מיעוטים, כסף, תחרות, הגינות, טירוף, תשוקה, ובקיצור, עוד יום במאה ה־21. (רענן שקד)
מוזיקה
מיילי סיירוס / Flowers
בחוכמה ובאלגנטיות מנהלת מיילי סיירוס את הקריירה שאף אחד לא נתן לה סיכוי שתהיה אחרי פאזת "הילדה הרעה" מלפני עשור והפלרטוט המגושם עם סצנת האינדי בהמשך. Flowers, הסינגל שפתח עבורה את השנה בסערה, מייצג את המקום העכשווי והנכון שלה בספקטרום של הפופ, איפשהו בין דיוות דיסקו לכוכבת Fאנק, עם פזמון ממכר והפקה שיושבת בול על צבע הקול שלה. ומה שהכי יפה, זה שהפרחים לא מגיעים לאף אחד אחר מלבדה. (עינב שיף)
טרוי סיון / Rush
כבר כמה שנים שמוסד "הלהיט של הקיץ" גוסס תחת הפקות משמימות ואמנים שלא שווים יותר מקרטיב לימון. אבל ביולי הגיח טרוי סיון עם Rush, המנון אופורי ומשגע שנישא בגאון על קולו המתקתק והחזות המלאכית של הכוכב האוסטרלי, שהולך ומתמקם בחזית של הפופ האיכותי לצד שמות כמו ג'סי וייר (שגם הוציאה השנה אלבום מעולה). כמה Rush מצוין? אחריו מי בכלל זוכר שסיון הוא בערך הדבר הכי סביר בפלופ שנקרא 'דה איידול' (ע"ע). (עינב שיף)
SZA / Kill Bill
ברגע האחרון של 2022 הואילה בטובה SZA לשחרר סוף־סוף את SOS, אלבום שבהחלט היה זקוק לעוד קצת עריכה אבל בשביל זה המציאו את הפלייליסטים האישיים. ובכלל, ייתכן שאם זה היה תלוי ביוצרת המבריקה הזאת, היינו שומעים את השירים החדשים שלה ברבע לאף פעם, ובכך מחמיצים את ההמנון המושלם לכל שבורות ושבורי הלב באשר הם. מיליונים מתוכם אימצו בחום את Kill Bill שאגו במלוא גרון את המשפט של השנה במוזיקה: "אני עלולה להרוג את האקס שלי / לא הרעיון הכי טוב". (עינב שיף)
דוג'ה קאט / Paint The Town Red
מצד אחד הסימפול של Walk On By הוא קריצה לקהל בוגר יותר, מצד שני הפזמון מתחנן שירקדו אותו בטיקטוק. דוג'ה קאט הצליחה לשלב בין הסגנונות ויצרה להיט שכולם יכולים לאהוב. הקהל הבוגר קיבל את מנת הנוסטלגיה הנדרשת שמראה אמנית רצינית שמפלרטטת עם ההיסטוריה, והצעירים קיבלו פזמון שאי־אפשר להפסיק לזמזם. כולם מרוצים ודוג'ה קאט עשתה עוד צעד אחד בקריירה כדי להיות אחד הקולות הבולטים של העשור הנוכחי, בקרוב נשמע הרבה חיקויים שלה. (גיא לייבה)
אוליביה רודריגו / Vampire
לקיץ 2023 הגיעו מבקרי המוזיקה בציפורניים אכולות לגמרי מרוב מתח, ובפיהם שאלה אחת: האם אוליביה רודריגו תשרוד ותחזיק גם באלבום שני? שיר הקאמבק של רודריגו, Vampire, זכה להצלחה מסחרית נאה מאוד, אבל בעיקר הדגים פעם נוספת את ייחודה המוזיקלי של הזמרת הצעירה: היא כועסת ברמות. Vampire הוא כתב אישום נגד בחור ששתה לרודריגו את הלב והאנרגיות, אבל גם התחשבנות ארוכה שלה עם עצמה ועם מי שהיא רוצה להיות כיוצרת וכאישה בעולם. והוא אמנם מתחיל באיזו איטיות מחושבת, אבל עולה ומתרסק בפזמון רווי גיטרות ניינטיזיות - עבור הקשישים מדובר בחזרה מבורכת לז'אנר, ועבור הקהל הצעיר יותר מדובר בחידוש של ממש. בחורה כועסת עם גיטרה ופסנתר? אהבנו מאוד. (עדן יואל)
תופעות
הניצחון של טיילור סוויפט
אפשר לדמיין את ישיבת המערכת של המגזין 'טיים' לקביעת PERSON of the YEAR ל־2023: מעבר מדוכדך על כל האופציות גילה רק גברים, שרובם גם עשו דברים רעים. גבר שעושה רע לעולם הוא כמובן לא דיל ברייקר עבור 'טיים' - אדולף היטלר נבחר ב־1938 - אבל הפעם, אולי, הפריעה מתמחה צעירה באמצע הישיבה, וסיפרה על שמונה ההופעות של טיילור סוויפט שראתה השנה, ולאחת מהן לקחה את אמא. אולי היא סיפרה איך רקדה יותר משלוש שעות עם עשרות אלפי אנשים, כשבחוץ עוד אלפים בלי כרטיסים; איך כל הופעה של סוויפט הכניסה חמצן לכלכלה של העיר המארחת; איך היא שינתה את המשחק העסקי והכלכלי; איך נוצרו קהילות שלמות סביב האהבה לזמרת פופ והכל היה, מילולית, נצנצים.
'טיים' אף פעם לא בחר סלבריטאי/ת לאישיות השנה, זה הרי המקום של נשיאים, ראשי ממשלה, אפיפיורים ודיקטטורים - אבל לפעמים צריך לזרוק את החוקים לפח ולהגיב למה שהרגע דורש. והרגע הזה דורש כל טיפת אור שאפשר להשיג. "זו בחירה טובה", צייץ סטיבי ואן זאנדט, שמנגן עשרות שנים עם ברוס ספרינגסטין, "העדפת שמחה ואמנות על פני התנועה הניאו־נאצית הגואה בעולם והאיום מקיצוניות דתית, מספקת רגע נחוץ של אופטימיות". לא צריך אפילו להכיר שירים של טיילור סוויפט, ספק אם ואן זאנדט מכיר, מספיק לדעת משהו על כוחה של מוזיקה בימים שבהם בקושי אפשר לנשום, ולהסכים עם הבחירה בה. (ציפי שמילוביץ)
סופר נני והשביתה הגדולה
זו הייתה השנה הטובה ביותר של איגודי העובדים בארה"ב לפחות ב־40 השנים האחרונות. מעובדי רכב ועד למטפלות סיעודיות, האמריקאים התאגדו, שבתו והשיגו שיפורי תנאים משמעותיים. בשנה כזו היה כנראה בלתי נמנע שהוליווד תראה שביתה משותפת של השחקנים והתסריטאים לראשונה מאז 1960. המשא ומתן הקשה היה על כל דבר, מתמלוגים ועד שימוש בבינה מלאכותית. בסוף הושגו חוזים קיבוציים חדשים שכולם מרוצים מהם, ונולדה גם מנהיגת פועלים חדשה - פראן דרשר, יושבת ראש ארגון השחקנים, שעוד מימיה כ"נני" תמכה בעובדים שהפגינו נגד הבוס שלה, ומתברר שזה מה שתמיד הייתה אמורה לעשות. (ציפי שמילוביץ)
הסדרות שהביכו
'דה איידול' הייתה אמורה להיות מפגש מסקרן בין האפלה האסתטית של 'אופוריה' והטייק של דה וויקנד על עולם הפופ. יצא מזה קשקוש פטישיסטי עם רעיון וחצי נורמליים ושאלות קשות לגבי שיקול הדעת של אימפריית האיכות של HBO. מנגד, 'הכתר' הגיעה לעונה האחרונה שלה כשהיא נישאת על ענן הפרסים והמחמאות, רק כדי לעבור השמדת ערך קיצונית שלפחות נחסכה מהמלכה אליזבת. ככה זה לפעמים בטלוויזיה: כגודל ההשקעה כך עומק הפלופ. (עינב שיף)
אילון מאסק גומר את טוויטר
זאת הרשת החברתית שלו, הוא קנה אותה לא בזול, והוא יחרב אותה אם ירצה. והוא רוצה. ממש רוצה. אילון מאסק נכנס לטוויטר כמו קרניבור למסעדה טבעונית, העיף שרירותית בערך מחצית מהעובדים, הודיע שהווי הכחול וזכויות־יתר יינתנו ללקוחות משלמים בלבד, איפשר לביוב גזעני וניאו־נאצי לזרום חופשי, הרג את שם המותג והצליח להבריח את מרבית המפרסמים הגדולים, תוך שהוא נפרד מהם בברכת "פאק יו". התוצאה? 55 אחוז ירידה בהכנסות, הפסדים של 75 מיליון דולר מפרסום בשנה, והשמדת ערך מרשימה. נחמה בודדה? תמיד יהיו לנו ינון מגל ושמעון ריקלין. (רענן שקד)
מארוול צונחת
זה התחיל בדשדוש, עבר למרמור, תלונות חוזרות ונשנות שאין כיוון לסאגה ויותר מדי סרטים וסדרות לצפות בהן, שכלום לא משתווה לשיא המוקדם שאליו הגיעה הסדרה לפני ארבע שנים עם סרט האולסטארס 'סוף המשחק'. השנה הטפטוף הפך לברד. מארוול, הילדה המצטיינת של עולם הקולנוע ב־15 השנים האחרונות, קופתית לפחות, כבר לא. אחרי הביצועים הבינוניים והתגובות הנוראיות ל'אנטמן 3', ההכנסות הלא־מספקות ל'שומרי הגלקסיה 3', הגיעה ההתמוטטות הטוטאלית של 'המארוולס', אחד הסרטים היקרים בסאגה שירד מהמסכים אחרי חודש כדי להסתיר את גודל הבושה. ואם זה לא הספיק, בשבוע שעבר הורשע בתקיפה ג'ונתן מייג'ורס, מי שהיה אמור להיות הנבל הגדול הבא של הסאגה 'קאנג' וכבר הופיע בסדרות ובסרטים עם טיזינג להמשך. תוכניות שלמות ירדו לפח. מארוול הפיקה יותר מדי סרטים, יותר מדי סדרות, ועכשיו מחפשת את עצמה בשוק שפחות רוצה אותה. (בנימין טוביאס)
