לא סגור על זה שמכבי חיפה שוב תציין אליפות. אולי בכלל זו העונה של מכבי ת"א, ואולי העיסוק האובססיבי בערן זהבי ובשיא השערים שלו סוף־סוף יישא פרי. אבל על דבר אחד אני כן סגור: העונה הזו של ליגת העל מסתמנת כעונה של דור שחקנים חדש וישראלי. את מה שזרענו בקיץ בעקבות ההישגים של הנבחרות הצעירות (מי זוכר? זה היה לפני שחיינו התהפכו לגמרי), אנחנו קוצרים בחורף העצוב הזה שעובר על כולנו.
מודה שהיה לי קשה לעכל את חזרת הליגה בתקופה בה מתנהלת מלחמה, אבל המציאות החדשה והכואבת מביאה איתה גם סוג של תקווה בכדורגל הישראלי. השחקן הישראלי חוזר למרכז העניינים.
לראות את ענאן חלאילי ועילאי חג'ג' משחקים, את אלעד מדמון החדרתי, את עומר סניור ורן בנימין האדומים, את עדי יונה הבית"רי כובש שער של חלוץ גדול - רק מחדד את הידוע מראש ומוכיח ששחקן צעיר צריך לשחק, לא להיות נער פוסטר בקבוצת זרים. אין פטנט אחר בכדורגל.
השחקנים החדשים הם הילדים של חורף 23' בכדורגל שלנו. אני לא פטריוט גדול של ספורט ישראלי, אך הליגה האנגלית כבר לא אופציה עבורי. בשבתות האחרונות ובאמצע השבוע אני פשוט מוצא את עצמי יושב ורואה כדורגל ישראלי. כן־כן, את ליגת העל, ואפילו לא עסוק בלהתלונן.
כאילו המורה להתעמלות בתיכון אמר בתחילת השיעור, קחו כדור ותשחקו. כדורגל פרוע ומלהיב, כזה שהמאמנים לא אוהבים, משוחרר מטקטיקה. פתאום משחקים מוכרעים על מומנטום והברקות אישיות, קצב משחקים כל שלושה ימים, מי שכשיר משחק – ומי שמשחק נותן הכל. אולי בכלל צריך לאמץ את הרעיון של שני מחזורים בשבוע, יש מצב שזה עושה טוב לשחקנים.
החורף הזה מחזיר לי את האמונה בכדורגל הישראלי, ומעביר בי את המחשבה שאולי טוב יהיה אם הצעירים האלה יישארו פה בארץ יותר מעונה אחת או שתיים. לא ימהרו, לא יתפתו לחתום על חוזה וקריירה מעבר לים – שרוב הסיכוי שלא תתפתח – באיזו קבוצה אלמונית וקטנה בשולי אירופה. נכון שסוכני השחקנים לא יגזרו קופון, אבל אנחנו נזכה לראות כדורגל ישראלי מלא בתשוקה.
