מצד אחד, דומה שאוקיינוס הכאב והאבל שנזרקנו אליו מאז 7 באוקטובר לא מפריד בין המגדרים. שחטו נשים, שחטו גברים, חטפו, רצחו ועינו ללא הבדל דת, גזע ומין. מצד שני, למרות שכולנו נשאבנו לתוך חור שחור שממנו לא בוקע שום צבע מגדרי, המלחמה הזו דווקא העמיקה וחשפה את ההבדלים בין נשים לגברים. ראשית, הגלוי: חודשי הלחימה הארוכים ומצבת כוח האדם העצומה שנשאבה לתוך המלחמה והמאוישת בעיקר על ידי גברים, השפיעה כמובן גם על העורף ועל התבססות התפקידים המסורתיים של הנשים בתחזוקת הבית והילדים, או בתחזוקת האין־בית והילדים העקורים. אבל כדאי גם לדבר על הפערים הסמויים מהעין שהתגלו דווקא במקומות לא צפויים. במקומות שבהם נדרש לגרד את השכבה הראשונית ואת הראש במבוכה. הנה כמה דוגמאות הקשורות ללחימה עצמה. נתחיל מבראשית:
התצפיתניות/ בהתחלה חשבנו שלא ידענו, שהיה כשל מודיעיני, ש־7 באוקטובר נפל עלינו כמו אסטרואיד שחמק ממסכי המכ"ם. ואז הגיעו העדויות. מקומם זו מילה קטנה. לדעת שכל האסון הזה יכול היה להימנע, אלמלא תמהיל היהירות והשוביניזם שמנע מהפיקוד הבכיר באוגדת עזה ובפיקוד הדרום להקשיב ברצינות להתרעות התצפיתניות, זה פשוט בלתי נתפס. חמאס בקרבת הגדר, הן התריעו, יש פעילות רחפנים, יש שימוש חריג בטנדרים ובאופנועים וניסיונות להוציא את המצלמות מכלל פעולה. והגדילה בשקל 90 הנגדת ו' מ־8200, שממש צפתה שהולכת לפרוץ מלחמה.
עד כאן, הדברים ידועים. ובכל זאת כדאי להדגיש את הפער בין מה שהסתבר בדיעבד שמותר היה לתצפיתניות לעשות במסגרת תפקידן - לצפות שעות ארוכות במסכים ולדווח על כל תנועה חשודה - לבין מה שאסור היה להן לעשות, שזה בגדול, להסיק מסקנות. כלומר, להיות עיניים זה סבבה, אבל להשמיע קול זה בעייתי. קול זה מחוץ לתפקיד. או, כמו שהתנסחה אחת מהן: "זה לא היה לכבודם לשמוע סמלת, אומרת להם משהו הפוך ממה שאומרים להם קציני המודיעין הבכירים", ואחרת הוסיפה: "אין ספק שאם היו יושבים על המסכים האלה גברים, הדברים היו נראים אחרת".
הטנקיסטיות/ "בואנה, הגברים האלה?! הם אשכרה נלחמו כמו נשים!" אמר אף אחד אף פעם. כי הרי ההתפעלות לא עובדת הפוך. כל כך לא עובדת, עד שהיא בהחלט מדגימה היטב מי המותג המקורי, ומי החיקויים הסיניים המתאמצים לדמות למקור.
יותר ממחצית ממצבת כוח האדם בחיל הגנת הגבולות אלו נשים, ובין תפקידי הלוחמה נמצאת גם פלוגת הטנקיסטיות שהחלה כפיילוט שנוי במחלוקת. שום הישג לא הושג במקרה. בג”צים על בג"צים, התעקשות על התעקשות. לא רק הימין החרד"לי טען שנשים בצריח זה עוול מכופל - גם כלפי תחזוקת הבית וגם כלפי הסטנדרטים הצה"ליים - אלא גם פמיניסטיות דגולות כנוה דרומי ועירית לינור. אבל דומה כי המחלוקת הסתיימה. בשבת הארורה התמודדו הטנקיסטיות מול עשרות מחבלים במשך 17 שעות רצופות, שברו את ההתקפה של חמאס בדרום הרצועה ובדרך ניפצו את הביקורת שהופנתה כלפי שילוב לוחמות בצה"ל.
אבל זה לא מוזר שיש אשכרה טנק בן וטנק בת? למה בעצם הופרדו הטנקיסטיות מהטנקיסטים? הרי בין טייסות וחובלות, והחל מנובמבר – עת ייבחן שילובן של נשים גם לסיירת מטכ"ל וליחידת יהל"ם – אין דרישה להפרדה. לאלוהי הצניעות פתרונים. אני יכולה רק לנחש שהפתרונים נמצאים בהרכב הדמוגרפי. ביחידות שבהן אחוז הלוחמים הדתיים והמסורתיים גדול, כמו נניח בשריון, מידת הקרבה הפיזית בין קוקו לזקנקן נתקלת בהתנגדות נחרצת וצה"ל נאלץ לחשב חישובים. מה עדיף? שוויון ומקסום היכולות הצבאיות של נשים, או לעצבן את טובי לוחמיו ורבניו?
אולי יום אחד, במסגרת החזרה בתשובה הכללית ששוטפת את הארץ, תהיה גם צוללת בת וגולני בת, אבל צריך לומר ששוויון זה לא. הפרדה אינה שוויון. הפרדה היא הבסיס המחפיר שעליו הוקם אי־השוויון. הרי מה כל הקטע עם השוויון, אם לא לפרוץ את הגבולות המצמצמים של ההאשטג - נשים, גברים, שחורים, לבנים, אשכנזים, מזרחים - ולתת דרור לאישיות האינדיבידואלית של כל אדם?
החטופות/ מבין 129 החטופות והחטופים שהשד יודע איפה הם ומה איתם, נותרו 19 נשים בלבד. השאר חזרו. מתברר שבעסקאות הסחר המחרידות האלה משתלם להיות אישה, גם אם הסיבות שבגינן נוהל "ליידיס פירסט" תקף, לא לגמרי ברורות. כלומר, ברור שנשים נתפסות כמין החלש והרעוע והמחשבה על התעללות מינית היא הקצה העליון של הסיוטים שלנו. אבל מדוע, בעצם?
לגבי הטענה הראשונה, קל לומר קשקוש. אין כל ספק שהיכולת לשרוד שבי, היא תלוית מבנה אישיות ולא מגדר. אבל לגבי הטענה השנייה, אנסה להיזהר במילותיי. אני לא רוצה לומר שום דבר נחרץ, אלא להשאיר את עמדתי כשאלה פתוחה. אונס, כך למדנו, אינו מין, אלא אקט של אלימות קשה ואכזרית. האם הוא הביטוי הקיצון והקשה ביותר לאלימות ולהתעללות? האם גברים לא נאנסים? ואם הם נאנסים פחות, אבל מוכים או נרצחים יותר?
ישראל דבקה בעמדתה שנשים וילדים תחילה. לפי הדיווחים, החזרה ללחימה ועצירת עסקת החטופים נבעו מכך שחמאס הפר את התחייבותו לשחרר קודם את הנשים והילדים. על ילדים אין מה לדבר. ברור. אבל האם נכון היה לפוצץ את המו"מ בגלל ההבחנה הבלתי מבוססת הזו בין נשים לגברים?
המומחיות/ מיעוט הנשים באולפני הטלוויזיה, כמו גם במוקדי קבלת ההחלטות, נובע מנקודת מוצא בעייתית: הן לא "מקצועיות". אבל מהו המקצוע? מי קבע אותו?
עינינו הרואות שסף הכניסה לאולפנים בעת מלחמה הוא דרגה - אלוף משנה ומעלה - וסף הכניסה לקבינט הוא, ובכן, פחות או יותר אותו דבר. אבל לתקופה האיומה שאליה נזרקנו ישנם היבטים אזרחיים, כלכליים, בריאותיים ורגשיים חשובים לא פחות, והשיח משווע לחשיבה מחוץ לקופסה וליכולת ניתוח יצירתית. אבל כשהמקצוע העליון הוא מלחמה, ומי שמדבר אותה אלו גנרלים, מה הפלא שמה שכולנו שומעות מהבוקר עד הערב הוא רק: כבשנו, נכבוש, נרוצץ ונחסל – כך, כך, או אולי כך?
משנשאל ראש הממשלה במסיבת העיתונאים אם הוא חש בנוח שבין מקבלי ההחלטות אין נשים, הוא אמר שהוא לא מבין את השאלה. כשהצליח להבין, הוא אמר שיש. צודק. יש אחת בעלת זכות הצבעה, ורק בקבינט המורחב. אבל מירי רגב, כמו אחיותיה לקואליציה, היא ההוכחה העצובה לכך שעל מנת לדרדר את ישראל למקום האחרון בשוויון בין נשים לגברים במדינות ה־OECD, לא מספיק לדאוג להדרתן הכמעט מוחלטת מעמדות מפתח - כפי שהיטיבה הממשלה הזו לעשות - אלא גם לבחור בפינצטה את אלה המחויבות לקדם רק את האישה שהיא הן עצמן.
הלביאות/ נסיים אולי בדימוי האריה שהשתלט על המרחב הציבורי. להווי ידוע שאנחנו כולנו אריה. הבינה המלאכותית סידרה לנו, לצורכי מורל, מאות דימויים ויזואליים ריאליסטיים של אריות מסוקסים, יפי בלורית ותואר, אוחזים נשק או חנוכיות וצועדים קוממיות בלב עזה המופגזת. כל משפט שני מסתיים במילה אריות: "נלחמו כאריות", "הסתערו כאריות", "מחלימים כאריות". אבל את הטבע אי־אפשר להנדס, ובטבע דווקא הלביאות, ולא האריות, הן האחראיות על התכנון ועל האסטרטגיה של הלחימה. הן המשחרות לטרף עם אחיותיהן לנשק. מה אריה, איזה אריה. האריה בסוואנה, בדומה לביבי, עסוק אך ורק בכיסא ובכתר. המוסף מקדיש הפעם מקום נרחב לגבורתן של נשים. זה צודק להרים, מה שמגיע מגיע, תבואו כל יום, אבל במקביל אסור לנו לשכוח כמה נמוך נמצא ערך השוויון המגדרי ומאיזו תחתית צריך לטפס.
