גבורה: הגיליון הזה מוקדש לנשים במלחמה, ובדיוק השבוע שודר ספיישל שצילמתי עם ארבע גיבורות. יסמין פורת היא אחת מהן. היא הייתה במסיבה בנובה, נמלטה משם לבית בקיבוץ בארי, ומצאה את עצמה עם 13 בני ערובה ישראלים במתחם אחד עם 40 מחבלים. רק היא ובת ערובה נוספת ניצלו. מאז אותו אירוע יסמין בחרה בחיים. היא איבדה חברים ואת בן זוגה, טל כץ ז"ל, אבל החליטה לא לשקוע. היא מנסה להמשיך לפרוח ולזרוח כמו שטל, שהיה מוזיקאי, לימד אותה לחיות. להיות בנובה ולהחליט שאם שרדת אתה ממשיך לרקוד, זו גבורה אמיתית בעיניי.
אחדות: מה שמוזר לי באלה שממשיכים לפלג גם בימים אלו, זה שהם מתעלמים מכך שזה לא רק מוזר להתנהג כך בזמן מלחמה, זה גם בפשטות משהו שאין לנו פריבילגיה לעשות. כלומר, זה לא שיש לנו ברירה, הרי. אנחנו חייבים להילחם יחד, להכניס לעזה ולגבול הצפון כוחות גדולים שיש בהם את כולם, את כל המילואימניקים, מכל גוני החברה. אנחנו חייבים כדי להתקיים שהם יתעלו מעל למחלוקות, וילחמו כתף אל כתף. וכדי שהם יעשו זאת, גם אנחנו צריכים להתעלות. ואני יודע שזה קשה לפעמים. אתם רואים דברים שמרגיזים אתכם, גורמים שמפלגים, ורוצים לענות. אז הנה טיפ עבורכם, אני עושה זאת לפחות פעם בשבוע: סעו לבית החולים הקרוב לביתכם עם עוגה טובה. לכו למחלקת השיקום, לאזור המנוחה שבו המשפחות של החיילים הפצועים. נסו לקשור איתם שיחה. לשמוע מה קרה לילד שלהם. אולי גם לראותו. אפשר לחבק. תעשו זאת. אני מבטיח לכם שתחזרו משם אחרים.
גיוס חרדים: אני רוצה לשבח את החרדים שהתגייסו לצבא. ראיתי שיורדים עליהם קצת. הם מעלים בגאווה תמונה עם מדים וכותבים להם שזה כלום, שהרי הם מגויסים לכמה שבועות, וזו בדיחה. ואני מבין את הטענה. באמת. כשאתה קם מדי בוקר לרשימת נופלים חדשה ורואה שיש בה משפחות מכל קצות הארץ מלבד חרדים, זה בלתי נסבל. הייתי בשוק מחנה יהודה באיזה ערב, וראיתי שיש שם רק צעירים חרדים. מבלים כאילו האירוע לא קשור אליהם. רבים מבני גילם בחזית, והם יושבים שם בשעת לילה, מבקשים ממני סלפי. ואני, שאין בי גרם של שנאת חרדים, מתקשה להבין איך הם לא נבוכים, איך הם מעצמם לא מבקשים להצטרף לאחיהם.
אבל אחרי שאמרנו את זה צריך להבין: כשחרדי בן 40 מתגייס להליך מקוצר, הבנים שלו רואים אותו במדים, קולטים שהוא נוטל חלק, ועבורם לשרת בצבא כבר יהיה הגיוני. הבעיה כה גדולה והפער בנשיאה בנטל כה מחריד, שאסור לנו להרחיק את אלה שמנסים לשנות. גם אם הם עושים זאת בצעדים קטנים ובזהירות.
נוח'בה: הופעתי ליחידה מסווגת. אנשים שעובדים קשה מאוד וברצף מ־7 באוקטובר. זה, אגב, משהו שצריך מדי פעם לעצור ולהרהר בו: כמעט 90 יום. המילואימניקים שלנו כמעט 90 יום במלחמה. הרחק מהבית, הרחק מהעבודה, הרחק מהילדים. ואנחנו אפילו לא באמצע הדרך. איזה אנשים. איזה גיבורים.
אז הגעתי אליהם לשטח, ויצא ככה שבזמן שלוקחים אותי לאוהל שבו אופיע, ראיתי חמאסניקים שנלכדו בעזה ועוברים חקירות. זה היה לרגע ובחטף, אבל הסתכלתי. לא יכולתי להזיז את המבט מהם. אנשים שאנסו ורצחו, אנשים שהעדיפו את המוות שלנו על פני חייהם שלהם. ושאלתי את אחד המפקדים שם אם בתור חוקרים הם מצליחים להבין את הנרטיב. את הטיעון. ברור שאלה מחבלים מתועבים, אבל אולי המחבלים האלה יודעים להסביר באופן קוהרנטי את מה שהם מסבירים לעצמם?
"האמת היא שלא", הוא ענה לי. "בסוף, כאשר מחבל אומר לך שמותר לו לאנוס למרות שזה אסור באיסלאם כי יהודים אינם נחשבים בני אדם, אין פה דבר מלבד רוע פסיכופתי טהור, וזה לא משהו שצריך לנסות להבין. פשוט צריך להשמיד אותו".
שגרה: הלכתי השבוע למשחק של הפועל ירושלים. לא הצלחתי ליהנות כמו פעם, אבל זה היה טוב. לחשוב לשעתיים על משהו אחר מלבד מחיר המלחמה. היה לי מוזר לראות אנשים שלפני המשחק דמעו בטקס שנערך לזכר משפחת קוץ, ואחרי דקה מקללים את השופט, אבל גם שמחתי על כך. יש בזה משהו בריא, ביכולת להתעצבן משריקה במגרש כדורסל.
לוחם שחזר מעזה סיפר לי כמה מוזר לו לראות אנשים בבתי קפה, וכמה הוא שמח על כך. מוזר לו, כי במרחק שעה וחצי נסיעה הוא וחבריו מסתובבים בין הריסות בחאן־יונס, מחפשים מחבלים בפירים. והוא שמח, כי הוא מבין שמשהו עובד נכון, אם אנשים מצליחים לשמור על שגרה מסוימת. ואני אומר מסוימת, כי יש לנו כמעט מאתיים אלף פליטים בארצנו, מצפון ומדרום, וכי יש אלפי משפחות שילדיהן נפצעו, ומאות משפחות שכולות ועשרות אלפי משפחות של מילואימניקים ומה לא.
ועדיין. הוא יצא מעזה וראה בית קפה מלא. וזה היה לו מוזר. והוא שמח. וכמה שעות אחרי זה הוא אמר שלום לאשתו ולילד שלהם הקטן, וחזר לעזה. שם, אגב, הוא כבר לא מרגיש מוזר. הוא מסתובב במטע לימונים ומחפש אמל"ח, ואף שהוא אבא ואיש הייטק, ברגע הזה שם במטע, הוא מרגיש שהוא מגשים ייעוד נשגב: הוא חייל ששומר על המולדת.
יומולדת: בשבוע שעבר צילצל אליי אחי הגדול, הרב שי דאום, שגם הוא במילואים, לומר לי מזל טוב. חגגתי יום הולדת. אני מבקש שיברך אותי, זו ברכה מצדיק. הוא מברך ומסכם בכך ש"בעזרת ה', הטוב ינצח". "אבל זה אפשרי בכלל?" אני שואל. "זה לא כמו לומר אחרי השואה שהטוב ניצח, כי הקמנו מדינה? הרי בשואה הטוב לא ניצח. ותראה כמה אבידות יש. וכמה כאב. אחרי כזה פוגרום, הטוב בכלל יכול לנצח?"
"כשאני אומר שהטוב ינצח", הוא עונה, "אני מתכוון לכך שהניצחון שלנו יהיה בכך שנבחר בטוב. אם נבחר כעת לעשות טוב, להיות טובים, לראות באחר את הטוב - הרי שהטוב הוא שינצח".
"על זה גם אני חותם", אמרתי לו. אז בעזרת ה', שהטוב ינצח. ובבניין ציון ננוחם. שבת שלום.
