אמא שלי איננה. והיא איתנו.
אמא שלי לא בחיים. אבל היא עוד לא מתה.
אמא שלי נושמת. באיטיות רבה, איטיות מפחידה, לפעמים אני נבהל לרגע – היא בכלל עוד נושמת? אני לוקח נשימה עמוקה גם בשבילה, ממקד בה מבט. משהו כמעט בלתי נראה זע באזור הצוואר הקמוט; כן, היא עוד נושמת. אני נושם לרווחה.
היא ישנה רוב הזמן. מחוברת לאינפוזיה, מנותקת מכל מה שהוא לא אינפוזיה. כשהיא מתעוררת, היא מסתכלת סביבה דרך עיניים מצומצמות, לעיתים דומעות – העיניים הכי ירוקות שראיתי, העיניים שתמיד היו בשבילי בית – ולא אומרת מילה, לא מגיבה כמעט לכלום.
"אמא?" כלום.
"אמא, זה אני!"
היא מסובבת אליי ראש בכבדות של סרט אימה גרוע. "זה אני, רענן, מה שלומך? מה את אומרת על המלחמה?"
אני יודע שהיא לא מסוגלת לענות. זה מה שאירוע מוחי יכול לקחת ממך: את יכולת הדיבור. וגם את רוב שאר היכולות. וגם את המלחמה.
לאמא שלי אין מושג שיש מלחמה. אין לה מושג שיש משהו בכלל. פשוט אין לה מושג. "מושגים" זה משהו שמשמש בני אדם כדי לחשוב באמצעותו; אמא שלי כבר לא צריכה, או יכולה, לחשוב.
אמא שלי היא לא צמח, גם לא דומם. היא חי־בערך. זו קטגוריה שאני לא מאחל לכם להתמודד איתה, כי היא מצב ביניים משונה מאוד: מצד אחד, בן אדם – או, אם להיות כנים, שק תפוחי אדמה בצורת בן אדם, כדי להזיז אותו צריך מנוף, כדי לקלח אותו צריך מטליות לחות, כדי להאכיל אותו צריך מחט או הרבה מאוד סבלנות – מהסוג שיש למטפלת שלה, שמאכילה אותה במעט מזון נוזלי בשם "אנשור". מצד שני – הרבה פחות מבן אדם.
אמא שלי היא עכשיו תיבה חתומה, סגורה, נעולה. שום מידע חדש לא נכנס פנימה, שום מידע לא יוצא החוצה. האורות דולקים – נמוכים מאוד – אבל אין אף אחד בבית.
ואולי יש. אולי היא מזהה אותנו. מבינה אותנו. לא נדע.
אבל אנחנו מניחים שלא. עוד לפני האירוע המוחי היא כבר הייתה רק חצי בעניינים, ועכשיו נדמה שבאמת כבר אין שם כלום, המוח שלה צף בחלל ריק שאין בו כוח כבידה. ואין מלחמה. ואין מצב.
כי זה מצבה: היא גוססת.
אחרי האירוע המוחי השני, הרופא הראשי בבית החולים אמר: זו החלטה שלכם. אתם יכולים לעשות לה הוספיס בית, או לוותר ולתת לה ללכת עכשיו. תחליטו.
ואם אני מחליט, חשבתי, אני לא רוצה לוותר. למה לוותר. אמא יכולה לחיות עוד, אפילו, חודש־חודשיים־שנה־שנתיים, וכשאני אומר "לחיות" אני מתכוון "לא למות". אני לא יכול להרשות לעצמי שתמות, כי באופן אנוכי לגמרי, אני לא מוכן עדיין – או אי פעם – להתייתם מאמא שלי, מהעיניים שלה, מהמבט שלה, מנוכחותה בעולם.
אני רוצה את אמא. רוצה לאמא. לא חשוב בן כמה אני או בן כמה אהיה; אמא – עצם קיומה בעולם – נותנת איזו משקולת חיונית ליציבותי ולקיומי בו. בלעדיה אין לי לאן לחזור במובן הכי עמוק; לעולם לא יהיה שוב מקום שהוא הבית המקורי, הרחם הרגשי והפיזי. זה יהיה כאילו אבן הפינה של חיי נשמטה מהעולם, כאילו נקודת השיגור אבדה ואני נידון להיות נווד נצחי בעולם.
כי בן אדם צריך את אמא שלו. "כי כשהאהבה נעלמת, תמיד יש צדק. וכשהצדק נעלם, תמיד יש כוח. וכשהכוח נעלם, תמיד ישנה אמא", כמו ששרה לורי אנדרסון ב"או סופרמן".
אז אנחנו מחזיקים את אמא שלי בחיים, גם אם המילה "חיים" גדולה בכמה מידות על הדבר הזה.
אני מגיע לביקורים. הם חסרי תוחלת ואני יודע שהיא לא יודעת מהם אפילו דקה אחרי שאני הולך, ואולי גם כשאני שם. פעם אחת הצלחתי להעביר אותה לכיסא הגלגלים ולהוציא אותה החוצה, לאור היום, לשמש. היה יום נעים – מהסוג שהעונה מספקת – והשמש ליטפה וחיממה ברכות את שנינו. ישבנו שם, אמא ובן, זה לצד זה, אולי כמו שישבנו לפני עשרות שנים, עשרות פעמים, בגינות משחקים, בחדרי המתנה לרופא המשפחה שטיפל בי כילד, בכניסה לכיתה שלי ביום הורים, במטבח הביתי ליד השולחן הישן. כמו תמיד.
ישבנו לנו בשמש, מבלי לומר מילה, כי אין לה יותר מילים, ההקצבה שלה הסתיימה. הזמן חלף באיטיות. מדי פעם חזרתי ובהיתי בעיניה הירוקות, וידעתי: זה הזמן המשותף האחרון שלנו. נשאר רק עוד מעט מאוד ממנו, והוא ריק מתוכן. הוא קיים כי התעקשתי שיתקיים. כי התעקשתי על ההארכה האחרונה הזו, זמן פציעות, זמן מחוץ לזמן.
הזמן האחרון.
אולי החודש האחרון, השבוע האחרון, היום האחרון, שבהם יש לי אמא.
ואני יודע שאינספור חיים מגיעים אל סופם בדרך הזו, בכיבוי איטי, בניתוק, במצבים שמחייבים אתכם להתמודד עם דברים שתפגשו רק בישורת האחרונה של חיי יקיריכם: פצעי לחץ ואיך למנוע אותם, חיתולים למבוגרים, זרות וניתוק ושִכחה, והיאחזות נואשת – מצידם, מצידכם – בקצה החיים. בעוד יום. עוד יום שבו יש לכם אמא, אבא, מקור חיים בעולם.
זו מנת חלקם של אנשים רבים בגילי, אבל מאז 7 באוקטובר יש לנו לפחות את הנחמה האחת הזו: שהמלחמה הזו כבר לא שלהם. שאמא שלי כבר לא תדע שום דבר מזה. הטבח הנורא, החטופים, הקורבנות היומיים, הייאוש העמוק, אי־הוודאות, העתיד שאין דרך לראות, בקושי לדמיין וגם זה בעירבון מוגבל כל כך; כל אלה כבר לא ידאיגו אותה.
האישה שראתה בחייה הרבה יותר מדי תלאות ומלחמות – מהעולם השנייה, דרך השחרור, כיפור, לבנון, אינתיפאדות, עזה, שוב עזה, שוב, ואז מגפה עולמית – השלימה לא רק את קצבת המילים שלה בעולם, אלא גם את קצבת הזוועות, הדאגות, הטרור.
היא כבר לא תדאג בגלל מה שעכשיו; היא רק תנשום, בלי לדעת דבר, בלי סיבה. היא תצוף על זרם הזמן, תתחמם בשמש ללא מחשבה, שום דבר שאיננו פיזי לא יחצה את מפתן תודעתה. כמו תינוק בן יומו. כמו חיה קרת דם. כמו יצור.
זו סוג של ברכה בזמן שכזה. כי אם יש במלחמה הזו רק דבר אחד טוב – ואין – זו העובדה שאמא שלי לא יודעת ממנה. אני יודע גם בשבילה. אני יודע הרבה. אני יודע שאמא שלי קרבה אל סופה בזמן שהמלחמה מתרחקת מסופה. אני יודע.
ידיעה היא נחלת החיים. נחלת הנותרים. ובקצה החיים – הקצה המרוחק ביותר, רגע לפני התהום – כבר אין בה צורך. ההיות עצמו הוא כל מה שנשאר. אני נאחז בזה. היא נאחזת בזה. עוד רגע אחד. עוד אחד. עוד אחד.
