בשבת, כשיצאה קצת שמש, היא ירדה לגינה עם "רשע" ו"פשע" - צמד התאומים השובב שלה. כך היא מכנה אותם בסתר מאז השבת השחורה שבה אבא שלהם ארז תיק ופיזר נשיקות ונסע לעזה. מדי ערב, בשבע, כשהיא משתוקקת לפצוח בשגרה של חביתה־סלט־מקלחת־מיטה, הם מתעוררים לחיים וכופים עליה להתרוצץ סביבם כמו חתולה שאיבדה את זנבה. זו מתלוננת על כאבי בטן (שבע דקות על הישבנון, אפילו פיפי לא יצא) וזה מדווח על מיחושים עזים שנודדים מהגב לצוואר. רק ברבע לעשר הם נרדמים. מרוב תשישות היא שוכחת לאחל להם חלומות פז. ורק אז, על הספה בסלון, מול הטלוויזיה הדוממת (איפה הם החביאו את השלט? אין לה כוח לחפש) היא תוהה איך זה שעדיין לא המציאו תרופה למחלת הגעגעת - על משקל שפעת - שבה לקו בני החמש המתוקים שלה, החמסה־חמסה שלה, נעמה ואייל.
היא כל כך שמחה בשבת, כשהשמש הגיחה מבין הממטרים. נעלה להם מגפיים וירדה איתם לגינה, לקפוץ בשלוליות, לעוף בנדנדות ולטפס על הסולם. אם יוציאו קצת אנרגיה, אולי טקס ההשכבה יהיה קצר ואולי מחר הם לא יאחרו לגן. יש ניסים בעולמנו. מותר לקוות. אבל הנדנדות היו תפוסות, המגלשה הייתה רטובה, וניצוצות השמחה שהספיקה לזהות בעיניהם פינו את מקומם לעצבים. נעמה התיישבה על הספסל עם פרצוף של "משעמם לי", ואילו אייל ("שתי טיפות מים אבא שלו") מצא לעצמו תעסוקה מקורית. הוא מילא את כיסיו באבנים קטנטנות שמצא בחול ומדי פעם, אחרי שהסתכל ימינה ושמאלה וראה שאף אחד לא רואה, הוא העיף אבן זעירה לעבר עמוד הנדנדה שבה ישבה נסיכה כבת שלוש.
מהאבן הראשונה היא התעלמה. "אמא, אני נשבע לך, זו הייתה אבן פיצפונת, בגודל במבה", יאמר לה אייל מאוחר יותר. לאבן השנייה הנסיכה הגיבה ב"אמא'לה" סמלי. באבן הרביעית או החמישית אביה של הילדה הבחין במטח ונבח על אייל "ילד, תפסיק!"
ואז, במו עיניה, היא ראתה איך הבן שלה ("רשע" או "פשע"? לפעמים היא מתבלבלת בכינויי החיבה הסודיים) נעמד מול האב, מגביה את סנטרו ומטיח בו: "למה אתה בבית? למה אתה לא במדים? למה אבא שלי...?"
לפני שסיים את המשפט היא קפצה על בנה, תפסה את הקוקו של נעמה ונמלטה עם שניהם משדה הקרב. היא מכירה את האבא מהנדנדה, עורך דין במקצועו, בעונג רב הוא יפיץ את תיאור הסקנדל בכל רחבי השכונה.
"אבל אמא", הצרחות של נעמה מחוררות את אוזנה, "למה חוזרים הביתה?"
"הכי טוב בבית", היא פולטת. מותשת. חסרת אונים. לא רק ילדים לוקים בגעגעת, גם האמהות שלהם מפתחות תסמינים. ותרופה למחלה עדיין אין. הערב, באופן חד־פעמי, היא תרשה להם להירדם במיטתה. בצד של אבא. גם זו נחמה. ובעזרת השם, כשאבא שלהם יחזור הביתה, הוא יניף אותה בזרועותיו ויצדיע לאשתו הגיבורה. "את לביאה. כל חאן־יונס שמעה אותך שואגת, כל ערב, את השאלה הקבועה - ביצת עין או חביתה?"