מה אתה עושה כשאתה מסיים עונת NBA עם המאזן הגרוע בליגה? אתה בוחר גבוה בדראפט, מביא את מונטי וויליאמס עם השכר השני הכי גבוה למאמן בליגה, ואין מצב שאתה לא משתפר ביחס ל־17 הניצחונות מהעונה שעברה. נכון?
ובכן, דטרויט שיחקה לפנות בוקר נגד ברוקלין. אם הפסידה, היא שברה את שיא רצף ההפסדים בעונה אחת. אם ניצחה במקרה, הסתפקה רק בהשוואתו ל־26 (השיא של פילדלפיה, 28, פרוס על פני שתי עונות). איך זה ייתכן?
דטרויט היא קבוצה אנטי־מודרנית: אם הכדורסל העכשווי הוא של ריווח ושלשות, בדטרויט אין ריווח ואין שלשות. הפיסטונס מעולם לא הצליחו לחבר את בחירות הדראפט הגבוהות לבניית קבוצה אמיתית. בחרו את השחקן הכי טוב שהיה בדראפט באותו רגע, לא את השחקן שישלים את הסגל הקיים. וכך נוצר מצב שבחמישייה הראשונה יש הרבה שחקנים רעבים לכדור, ואף שחקן לא מוכן לעמוד מאחורי הקשת ולרווח את המשחק עבור האחרים. הביאו את ג'יימס ווייזמן מגולדן סטייט ותקעו לו עוד שלושה סנטרים בסגל.
תוסיפו לזה את העובדה שהעיר דטרויט לא התאוששה ממשבר ריביות הפריים, הפשע עדיין משתולל בה והיא אינה אטרקטיבית עבור שחקני NBA. שחזור של "הישגי" העונה שעברה נראה פתאום כמו הישג אחד עצום.
