אם היה עולה עכשיו קמפיין לציונות מדברית, רס"מ במיל' לירן אלמוסנינו ז"ל, שנפל כשיצא להגן על יישובי העוטף בשבת השחורה, היה הפרזנטור שלו. אלמוסנינו, בן 42 בנופלו, איש מזוקן וחייכן, עם גוף חזק ולב זהב, התגורר עם משפחתו ביישוב כמהין המדברי, והיה חלוץ עם נשמה ענקית. עם רעייתו אפרת, הוא הקים בפתחת ניצנה את חוות התיירות "מדבראיש", וגם חמשת ילדיהם שותפים בעבודת האדמה ובאהבת האדם והטבע של הוריהם. החלום של לירן היה לגדל כבשים והוא הקים בשתי ידיים דיר משגשג ועבד סביב השעון כדי לטפל בעדר שהלך וגדל.
בבוקר 7 באוקטובר לירן, שהשתייך ל"צוות פלד" בלוט"ר, יצא עם חבריו להגן על קיבוץ חולית, הסתער ונהרג מכדור של צלף. עכשיו, שלושה חודשים לאחר שלירן נפל, מחכות לי בחווה המדברית שטיפח עשר בנות המכינה החקלאית של "השומר החדש" שמנסות להיכנס לנעליו הגדולות של איש האדמה הצנוע עם החזון הבן־גוריוני, ולטפח את הדיר שלו. גם הכלבים הגדולים והידידותיים של לירן ז"ל צובאים על השער הנעול, סקרנים לגלות מי האורחים שהגיעו.
החזון של לירן ז"ל
זו השנה שלישית שבחווה מתגוררת קומונה של בנות “השומר החדש”, שעושות פה שנת שירות. מדובר בארגון שהוקם כדי לסייע לחקלאים במאבק בפשיעה החקלאית ולהוסיף ידיים עובדות. מאז תחילת המלחמה מפעיל הארגון את “חמ”ל השומר החדש” כדי לסייע לחקלאי ישראל באחד המשברים הגדולים בחקלאות. הארגון מפעיל תנועת נוער, ימי התנדבות, תוכנית לימודים חקלאית ותוכניות שנת שירות ומכינה קדם־צבאית, שבמסגרתה הצעירים גרים במצפים חקלאיים צמודי גבולות ועובדים בכל ענפי המשק. בקיץ האחרון, חודשיים לפני המלחמה, הגיע לכאן הגרעין הנוכחי, ומתוכו אני משוחחת עם יהב, בת 19, מרעננה; אוריה, בת 18, מפתח־תקווה; הילה, בת 18, מהיישוב אלון באזור ים המלח; ומעיין, בת 18 מזכרון יעקב. את החבורה מלווה ראשת המצפה כבר שנתיים - שירה, 22, מעפרה, שלאחרונה עברה להתגורר לא רחוק מכאן - בקדש ברנע. זהו פסיפס ישראלי יפהפה של נשים צעירות שיודעות שרק בשילוב לבבות וידיים ניתן להגשים את החזון החקלאי של לירן ז"ל, הספוג בערכים של אהבת הארץ והאדמה.
"לירן הוא באמת חלוץ גדול שלימד אותנו שחקלאות היא קודם כל האוכל שאנחנו אוכלים, אבל היא גם הדרך לשמור על הקיום שלנו, לכבוש את האדמות ולהפוך את המטעים והתלמים לקווים ראשונים בהגנה על המולדת".
מעיין: "אנחנו פה מאהבת הארץ, למדנו מלירן את עבודת האדמה, ואנחנו ממשיכות אותו".
איך ההורים מגיבים?
מעיין: "הם מופתעים ממני כל פעם מחדש כשהם חושבים שאני עם הכבשים, ובכלל לא מבינים איך אני מסתדרת. הם דאגו שיהיה לי קשה, והם היו פה ולא הבינו מה החיבור שלי למקום. אבל עובדה שאני כאן ושאנחנו כאן ממשיכות את הדרך של לירן. הם רואים כמה שזה עושה לי טוב ומשמעותי".
יהב: "תמיד הייתי המוזרה, זו שאוהבת להתלכלך ולא אוהבת לשבת בבית ולחכות שיקרה משהו. אומרים לי: 'למה לך לבזבז שנה מהחיים בחווה', אבל זה לא בזבוז כי אני מתפתחת פה, מקבלת המון ומרגישה שאני מתבגרת והתפיסה שלי משתנה. הבנתי שחקלאים לא רק מגדלים אוכל אלא גם עוזרים לצבא כי הם תופסים שטח. זה דבר שלא חשבתי עליו".
שירה: "הנוכחות של החקלאות בשטח חשובה בהמון מובנים, ועושה טוב גם למי שעובדים בה. יש גם אנשים שלקחו חל"ת כדי לבוא ולעזור בחקלאות ובשמירה על אדמות המדינה. חקלאים הם העיניים בשטח".
ואיך מושכים יותר ישראלים לשליחות חקלאית?
שירה: "הרבה מהעבודה שלנו ב'השומר החדש' זה להגביר את המודעות לחשיבות של התיישבות חקלאית. אמנם עכשיו אנחנו עושות את זה בתוך סיטואציה קשה ומורכבת של מלחמה, ועדיין יש הרבה יופי במה שקורה פה. אלפי המתנדבים שמגיעים גם דרך 'השומר החדש' וגם דרך 'אחים לנשק' ומי שמגיע לכמה שעות ונוגע באדמה, מתאהב. יש לי תקווה שזה יחזק את החקלאות. אנחנו בשעת מבחן וצריך להסתכל קדימה".
בואו נדבר על הקשיים.
אוריה: "בהתחלה הקושי היה לקום ממש מוקדם בבוקר, אבל אנחנו הולכות לישון מוקדם בין 20:00 ל־23:00 ואז זה בסדר. המגורים שלנו ממש פה, מהצד השני של הדיר", הן מצביעות למרחק, ושם גם הן מתכננות להקים פינת הנצחה ללירן, עם מקומות ישיבה שיצפו אל המרחבים וספרייה גדושה בספרי קריאה להרחבת הדעת.
מעיין: "גם לגור עשר בנות ביחד זה קשה, אבל למדנו להסתדר וזה כיף".
יהב: "היינו צריכות ללמוד איך לדבר עם חקלאים, יש להם שפה משלהם, שפה תכלסית. החקלאים הם גם העיניים הכי טובות בשטח, הם מגיעים לפני הזריחה ורואים הכל".
הילה: "וגם הנושא של מוסר עבודה, לשפר את עצמך כל יום. זה גם מאוד מתאים לתפיסה של לירן שכל הזמן לימד אותנו להתאמץ כמה שיותר ולא לעצור".
שיעור בקטיף
בטבע מסביב, הן מדגישות, יש תנועה מתמדת, אבל העבודה החקלאית היא מונוטונית, והן נדרשות בכל יום לעשות את אותו הדבר - לטפל בדיר ולקטוף עגבניות בחממה הצמודה לחווה.
הילה: "ואז את מבינה שאפשר ללמוד הרבה מלקטוף עגבניות כל יום ולהשתפר. משלושה קרטונים בשעה, את עולה לשישה ושבעה קרטונים בשעה כי את מבינה שזה משמעותי לרווח של החקלאי, אבל גם לסיפוק בסוף יום העבודה. יש משמעות גם לדרך שבה אנחנו קוטפת את העגבניות, יש צורה שבה הן מגיעות לסופר ואיך הצרכן מצפה לקבל אותן. תשומת הלב לפרטים האלה הופכת את הפעולה הפשוטה של הקטיף למשהו שאני רוצה לעשות הכי טוב", היא מסבירה ואני מתבוננת בהערצה באצבעותיה היפות, השחורות מעבודת האדמה.
שירה: "ההתמודדות היא גם פנימית, זה לא רק איך אני קוטפת את העגבנייה טוב יותר, אלא איך אחרי שהתחלתי לעבוד בשש אני לא נשברת בעשר, כשחם, ואיך לא נשאבת לגעגועים הביתה. איך אני מתמידה ולא נכנעת למחשבות שלי".
ועל מה חושבים בזמן שקוטפים?
כולן: "על הכל". הילה: "לפעמים עוצמים עיניים ורואים צלליות של עגבניות" (כולן צוחקות בקול).
מעיין: "פשוט כל מה שאי פעם קרה לי עולה לי למוח כשאני קוטפת, ואני צריכה לחזור לכאן ועכשיו ולהזכיר לעצמי כל הזמן 'עגבניות, עגבניות'".
הן לבושות בבגדי עבודה מלאי בוץ, נעולות בבלנסטון שחוקות, חלקן עם כובעים וכולן עם מבט שרואה רחוק וקדימה וחיוך קבוע.
מה אומרים החברים?
מעיין: "חלק לא הבינו למה לבזבז שנה מהחיים על שנת שירות בחווה. אבל כשאני מספרת על החיים פה, הם מעריכים".
שירה: "לתוכנית שלנו, שנקראת 'תוכנית המנהיגות במצפים', מגיעים בני נוער מכל חלקי האוכלוסייה - הימנים והשמאלנים והחילונים והיישובניקים והקיבוצניקים והמתנחלים והלא־מתנחלים ועירונים ומושבניקים. וזו גם המתנה שקיבלנו בנסיבות המצערות של המלחמה, שהזכירו לנו שכל אחד חשוב בפני עצמו אבל יש מטרה שהיא יותר חשובה מאיתנו וזו מדינת ישראל".
הילה: "המטרה החשובה באמת, הרבה יותר מאיתנו, היא שיהיו חיים בטוחים פה בארץ, חיים של מדינה ואדמה, ושילוב של חקלאות עם הייטק ועם רפואה ושנצליח לקיים את הכל בשגרה טובה, להעריך את השפע, אבל גם לדעת לשמוח בחיים הפשוטים. מבחינתי זה החלום גם שלנו וגם של לירן".
אתן לא מדברות על לירן בלשון עבר.
שירה: "נכון. כי אנחנו ממשיכות אותו. מאותה שבת שבה הוא נהרג, היה לנו ברור שזה מה שנעשה, שנמשיך את המפעל של לירן, שכל כך האמין בנו. מאז שהוא נהרג, אנחנו קמות בבוקר, מוציאות את החציר, מטפלות בכבשים באמצע המדבר. לירן היה מאוהב במדבר, למרות שהוא גדל ברעות ולמד עיצוב פנים בחולון, הוא הרגיש שכאן זה החיבור לאמת, לערכים. גם אשתו, אפרת, וחמשת הילדים, שהם פלפלים אחד־אחד, מגיעים למשק וממשיכים אותו בדרכו של לירן. למשל, הבן שלו נוגע בחציר ואומר לנו - 'זה חם מדי, יש פה בקטריות, לא כדאי לתת את זה לכבשים', והוא רק בן 13. יש להם גם אמא אלופה שדואגת שיזכרו מי היה אבא שלהם, ואני בטוחה שהם יגדלו על המורשת הציונית והערכית הזו של לירן", הן אומרות כשאנו עומדות ומביטות בדיר המטופח.
שירה: "הלוואי וכולם יהיו חקלאים, אבל מה שקורה כאן הוא מעבר לחקלאות, וזה גם מה שחרתנו על הדגל שלנו - זה 'שומר אחי'. זה לא סתם הפוך על הפוך לסיפור קין והבל, זו ההבנה שיש לי אחריות על האח שלי, על מה שסביבי, על קיום שהוא גדול ממני. אם אנחנו רוצים לחיות כאן בשותפות משגשגת, צריך להישאר בתפיסה של 'שומר אחי', זה שעושה ודואג גם למי שסביבי, בין אם זה חינוך, הייטק, רפואה וכמובן - חקלאות".
תתגעגעו לפה כשתתגייסו?
מעיין: "בטוח".
אוריה: "אני מרגישה פה בבית, והגעתי לפני כמה שבועות. זה המקום שלי, ואני מקווה לחזור לכאן אחרי הצבא".
אני נפרדת מהמרחבים, מהבנות, מהכלבים, מהכבשים ומרוחו של לירן המנשבת פה בכל פינה, ומרגישה שיש תקווה. כי למרות השלפוחיות בידיים והבוץ בנעליים, הנשים הצעירות האלה עושות מה שצריך למען ביטחון המדינה. ונדמה שאפילו הכבשים בדיר - גאות בהן מאוד.
מה עושים בחווה?
נוסף למשק החקלאי, החווה של לירן הציעה גם חוויות תיירות מדבריות, ובהן טיולי תומקארים וסקי חולות בדיונות שמסביב.
מאז שלירן נהרג, טיולי התומקארים לא חזרו לפעול, אבל גלישת החולות כן מתקיימת, בקבוצות חברים או משפחות. "ממש כמו שעושים סנובורד בשלג, אותו דבר עושים על חול", מסבירים כאן, ומי שמפעילה את העניין היא כמובן אפרת, אלמנתו של לירן, בסיוע של אחת המתנדבות מהשומר החדש, ויש גם עובד שמגיע מדי פעם לליווי של הקבוצות.
כמו כן אפשר להגיע בתיאום מראש לסיור מדברי כדי לשמוע את הסיפור של לירן, להכיר מקרוב את החיים בחווה ובדיר, לשבת בפינת השקיעה עם הספרייה לזכרו של לירן, שתהיה מוכנה בעוד שבוע וחצי, או להתנדב בחווה בפעילות חקלאית, כולל קטיף של עגבניות אצל החקלאים מסביב.
לתיאום פעילויות תיירותיות וחקלאיות – 9263*
