במהלך מלחמת "חרבות ברזל" נשמעים מפעם לפעם הדי פיצוצים עזים שטיבם לא מובן לנו בדקות הראשונות. הפיצוצים האלה גורמים לא אחת לבהלה קלה, ורבים תוהים בעקבותיהם מדוע לא הופעלו התרעות פיקוד העורף. בפועל, לא מדובר כמובן בפיצוצים מסתוריים, אלא ברקטות וטילים שעל פי צה"ל נפלו בשטחים פתוחים, הרחק ממרכזי אוכלוסייה. במקרים רבים הם נוחתים בלב הים, דבר שקורה למעשה כמעט לכל אורך חופי המדינה, ומאחר שהם אינם מסכנים מקומות יישוב, האזעקות לא מופעלות בגינם.
בעוד שמקרים מעין אלו מבהילים אותנו, אך חולפים במהרה ואנחנו חוזרים לשגרת החיים הרגילה שלנו, עבור אלה שהים הוא "ביתם השני" הרקטות שנופלות במים בהחלט מייצרות בעיה מטרידה. בין אלה נמצאים מי שעוסקים בשיט ימי, ענף ספורט שהניב לא מעט הישגים ומדליות, למשל מדליות הארד והזהב שבהן זכה גולש הרוח גל פרידמן באולימפיאדת אטלנטה (1996) ובאולימפיאדת אתונה (2004), מדליית הארד של שחר צוברי באולימפיאדת בייג'ינג (2008), ארבע אליפויות העולם של לי קורזיץ, והרשימה עוד ארוכה.
שייטי הענף, מדרום ועד צפון, מתמודדים מאז תחילת המלחמה לא רק עם גיוסם של חלק מהמאמנים בצו 8, אלא גם עם סגירת רוב שטחי האימון הימיים שלהם. למעשה, בימים אלה נוצר מצב תקדימי שבו מרבית השייטים בישראל מתאמנים במקום אחד עיקרי, הנחשב בטוח לגלישת רוח – מועדון שדות ים, דרומית לקיסריה.
במסגרת פרויקט "בוקר טוב יותר", המשותף לתלמה ולקבוצת "ידיעות אחרונות", יצאנו לבדוק כיצד המצב הלא־רגיל משפיע על ספורטאי העתיד, אלה שכולנו מקווים שבבוא היום יהפכו לאלופי ישראל לבוגרים ואולי גם לאלופים אולימפיים. אחד מאלה ששגרת חייהם הספורטיבית השתנתה לגמרי הוא השייט אורי שושן בן ה־17 מאשדוד, סגן אלוף ישראל לנוער בשנים 2021־2022. אורי, המתאמן בימים כתיקונם במרכז הימי באשדוד, נאלץ עם תחילת המלחמה לחפש אתר אימונים חלופי. "באשדוד אסור לצאת לים, אז אני מגיע לשדות ים להתאמן כמה פעמים בשבוע", הוא מספר, "בהתחלה הייתה הרבה דאגה לגבי הקריירה שלי כי המאמן שלי הוקפץ למילואים, האימונים הופסקו ולא היה לי למי לפנות כדי להתייעץ מה לעשות. אחרי שבוע, המועדון בשדות ים הציע לשייטים מאשדוד לבוא להתאמן אצלם, מאז אני שם – וזה ממש מציל אותי".
כיצד החזרה לשיט השפיעה עליך באופן אישי?
"זו הייתה הקלה גדולה, לחזור לשוט ולנקות את הראש מהמצב. להתאמן בספורט שאתה אוהב בתקופה הזאת, זה דבר שפשוט מקל על הכל. יחד עם זאת, למרות שטוב לי בשדות ים אני מתגעגע לחזור להתאמן קרוב לבית, בלי נסיעות מתישות, עם המאמנים שלי".
מה השאיפה המקצועית שלך לעתיד?
"שנהיה כבר אחרי המלחמה ואוכל להמשיך לעסוק בשיט מקצועי קרוב לבית".
אצל השייטת גאיה דטיאשוילי (15) ממועדון הפועל זבולון עכו המצב הרבה יותר מסובך. הנערה שזכתה באליפות אירופה עד גיל 17 ופעמיים באליפות ישראל עד גיל 18 לא רק החליפה את מקום האימונים, אלא גם נאלצה לעזוב את ביתה שבגליל המערבי מאחר שהוא שוכן סמוך לגדר הגבול עם לבנון. "אני גרה במושב מנות שבצפון (המרוחק 4.7 קילומטר מהגדר הצפונית) ובגלל המצב התפניתי מהבית ועברתי לגור אצל דודה שלי בעתלית. מאז 7 באוקטובר הפסיקו לנו את האימונים. בעצם עצרו את כל המועדון. חווינו חששות ותחושות של אי־ודאות בנוגע למה שהולך לקרות איתנו ולקריירה שלנו. כל הזמן ניסינו לקבל תשובות מהמאמנים איפה כן אפשר להתאמן. כיום אני מתאמנת כמה שאני יכולה בשדות ים. למרות שהמצב מורכב אני חושבת שצריך להרים את הראש, להסתכל קדימה ולנסות כמה שאפשר להתאמן, כי אותי זה די מציל במצב הזה".
מה החלום שלך לעתיד, כשהמצב ייגמר?
"השאיפה הכי גדולה היא להיות באולימפיאדת 2028. זה מבחינתי החלום כרגע".
המלחמה לא פסחה כמובן גם על תושבי נהריה. גולשי הרוח הצעירים ממועדון הפועל נהריה, מעיין חג'ג' ואופק דידי בני ה־14, חווים זאת על בשרם מדי יום. "אני מתאמן בגלישת רוח כבר שש שנים", מספר חג'ג', "מאז תחילת המלחמה אזור האימונים הרגיל שלנו הפך לשטח צבאי סגור, אז התחלנו להגיע לאימונים בשדות ים".
איך עברו עליך השבועות הראשונים של המלחמה?
"7 לאוקטובר תפס אותי בבית. שמעתי את כל המשפחה על הרגליים באותו בוקר, כולם מול החדשות, ולאט־לאט עיכלתי מה קרה. החודש הראשון היה ממש מבלבל עבורי כי לא ידענו איפה אפשר להתאמן. לקח זמן עד שהצליחו לארגן את שדות ים כמועדון שאליו יגיעו שייטים מכל הארץ, ובסופו של דבר, לשמחתי, הצלחנו לחזור לים. עד שהמועדון שלנו ייפתח אנחנו מגיעים לפה, והשאיפה שלי נכון להיום היא להוציא מעצמי את הכי טוב שאני יכול באימונים, למרות שהתנאים לא רגילים".
השיט עוזר לך לשכוח את המצב?
"לגמרי. כשאני על הגלשן אני שוכח מכל הדברים האחרים. מתרכז בגלישה ומנסה לעשות את זה הכי טוב. כשאני נכנס לים כיף לי, אני מתנתק מכל הסיטואציה ההזויה שקרתה פה".
גם דידי מתאר התמודדות לא קלה. "כשאתה מתאמן במקום מסוים ארבע־חמש פעמים בשבוע, הוא הופך להיות בית שני בשבילך ומאוד קשה להתנתק יום אחד ולא להגיע אליו יותר", הוא מסביר, ומספר ש"ב־7 באוקטובר התעוררתי בבוקר במטרה לנסוע עם כל המשפחה לתחרות, ואז פתחנו חדשות – והכל נגמר. זה היה רגע מאוד מורכב בשבילי".
איך אתה מצליח להתמודד?
"יש משהו בים, כשאתה לבד, שמאפשר לך לחשוב על דברים אחרים ולא על המצב, וזה כיף. מעבר לזה, ברגע שאני מצליח לעשות פעולה חדשה על הגלשן, במיוחד כשמדובר בדגם חדש ומאוד קשה, זה גורם לי לאושר גדול. אני הולך לישון עם זה בלילה וזה פשוט עושה לי טוב".
מה החלום שלך?
"לשפר את ההישגים שלי באליפויות ישראל, ובעקבות זאת להגיע לאליפויות עולם ולאליפויות אירופה. להתקדם בתחום".
צריכים עזרה להתמודד עם המצב?
משפחות שאיבדו את יקיריהן, שפונו מהבתים, או שאחד ההורים (או שניהם) נמצאים בשירות מילואים ארוך: אם אתם מתקשים ליצור שגרת חיים חדשה וצריכים סיוע – פרויקט "בוקר טוב יותר" כאן בשבילכם. כתבו אלינו, ואנחנו נרתום למען המשפחות שייבחרו צוות מומחים שיעזרו לכם לעבד את החוויות, ליצור סדר יום חדש ונכון עבורכם ועבור הילדים, לשמור על כושר, לנהל תזונה מאוזנת, ועוד.
משפחות אלה יצולמו ויופיעו בכתבות שיתפרסמו ב ־ ynet וב"ידיעות אחרונות".
