תמונה אחת של הדס קלדרון תלווה אותי כנראה לנצח. הדס מתמוטטת על הרצפה במרפסת של חדר המלון שלה באילת. זה קורה בבת אחת. קורה כל כך מהר שאני בכלל לא מבינה מה אני רואה פה. איך אישה קורסת לתוך עצמה כמו מגדל קלפים, ופשוט לא מצליחה יותר להחזיק את הגוף שלה ישר על הכיסא.
התאריך הוא 15 באוקטובר, שמונה ימים אחרי השבת השחורה. רן ואני נסענו לאילת כדי לראיין את הדס, שעדיין נחשבה אז סוג של חידוש נדיר - אמא של שני חטופים, ארז בן ה־12 וסהר בת ה־16. לפני הראיון חששתי מאוד. מה אני אומר לה? איך להגיב? להיות עוד אישה זרה שניגשת ואומרת, "אפשר לתת לך חיבוק?" אבל כשנכנסתי לחדר גיליתי שהדס בכלל לא פנויה לראות אותי. היא הסתובבה בחדר הלוך ושוב כמו נמרה שסגרו אותה בכלוב ודיברה אך ורק על דבר אחד. שהיא חייבת לצלם סרטון.
בלילה היא לא הצליחה להירדם, כתבה לעצמה במחברת לא פחות מ־17 נקודות חשובות ביותר שהיא חייבת לזכור להגיד. מיד הצעתי לה שנעזור לה לצלם. לא שהייתה ברירה. היא הייתה כל כך נחושה להוציא את הסרט הזה, שהיה ברור שלפני זה היא לא תתראיין. סידרנו שני כיסאות במרפסת, אחד להדס ואחד לרן שנבחר להיות הצלם והבמאי. "מצלמים", רן אמר והדס נאמה למצלמה בקול רם. "מה זה האישה המדהימה הזאת", חשבתי לעצמי, "איך היא שומרת על כזה פוקוס במצב שבו אני הייתי מתפרקת לגורמים?"
בגלל זה לא הייתי מוכנה לזה שבאמצע הטייק השלישי שהיא עשתה, פתאום הניחה את היד שלה על החזה שלה. הפנים שלה התעוותו בכאב כאילו שהיא באמצע התקף לב, אבל זה היה רק הלב שלה שנשבר בקרבה לשניים. בלי לשים לב, היא גלשה מהכיסא שלה למטה, אל המרצפות. "די, די", היא צרחה, "אני כבר לא יכולה יותר, אוי, כבר לא נשארו לי דמעות לבכות. תחזירו לי את הילדים. תחזירו לי אותם כבר".
ולמרות זה, הדס לא נתנה לעצמה להתבוסס באומללות. בתוך חמש שניות היא קמה מהרצפה, ביקשה מרן להרים את הטלפון ולכוון את המצלמה אליה, ומיד חזרה לפנות בקול צלול אל מזכ"ל האו"ם. זה הפתיע אותי, איך היא קמה משבעת הלב השבור שלה שעל הרצפה צ'יק צ'ק. יהיה זמן לבכות אחר כך, זו הייתה המנטרה שלה אז.
היא נאבקה בשביל הגורים שלה כמו שלא ראיתי אמא נאבקת. בשלב מסוים היא התראיינה כל כך הרבה פעמים לטלוויזיה, שבכל רגע נתון היית יכול לפתוח כל ערוץ ולראות אותה שם. אנשים אולי חושבים שזה מה שהיא הייתה תמיד, מטוס תקיפה בדמות אישה, אבל בפועל, עד לפני האסון היא הייתה קיבוצניקית רגישה ומצחיקה שעבדה כמטפלת אלטרנטיבית. אבל ברגע האמת? היא הוציאה מתוכה את הגיבורה המרהיבה והבלתי נשכחת שתמיד חיכתה שם. האמא הזאת שלא עוצרת באדום ולא מסכימה לשמוע "לא" מאף אחד, עד שהיא הופכת את העולם כולו, כמו מגירה, ומוציאה משם את הילדים.
מעיין צין ישבה בשקט גמור כשנכנסתי לדירה שהיא קיבלה מישראלי נדיב בקריית־אונו. אישה יפה שקצת מזכירה חתול עם ההומור הלא־צפוי שלה והעיניים הירוקות ומלאות הגיצים. הבנות שלה, דפנה בת ה־15 ואלה בת השמונה, כבר היו אז חודש ומשהו בעזה. ובכל זאת, מעיין הקפידה להמשיך ולשדר רוגע. זו הייתה הדרך שלה להתמודד.
לא הבנתי איך היא עושה את זה. הרי היא בטח ראתה כמוני את הצילום של שתי הבנות שלה בשבי. צילום שלא היה בו שום דבר אלים, ובכל זאת הוא היה גרוע בדיוק כמו סרטון זוועות. בתמונה ראו את דפנה ואלה יושבות על מזרן אי שם באיזה בית מסריח, הן נראו אומללות ואבודות, לבושות בחליפת פנאי עזתית. "כן, ברור שאני חושבת אם נתנו להן ללבוש את זה לבד", מעיין אמרה, "או שחלילה מישהו היה איתן בחדר". העיניים שלה היו כל כך עצובות כשהיא אמרה את זה, ובכל זאת היא לא בכתה. אני חושבת שזה היה הרגע שבו הבנתי שמעיין צין היא אחת הנשים הכי חזקות שיש.
מעיין, כך היא סיפרה בפודקאסט שהקלטתי איתה, עברה דרך חתחתים רק כדי ללדת את שתי הבנות שלה. היו לה ולנועם אליקים ז"ל, בעלה דאז, בעיות פוריות ובמשך שנים היא עברה אינספור טיפולים. כשהיא ילדה את דפנה הבכורה היא הייתה כל כך מאושרת בתינוקת הקסומה והחכמה שהיא נתנה לעצמה לשקוע באימהות שלה כמו בתוך שמיכה חמה ורכה. היא הפסיקה לעבוד, העדיפה לחשוב על טיול הצהריים בגינה ואיזה ספר ילדים היא תקנה היום.
אבל כשאלה נולדה, היא ונועם ז"ל החליטו להתגרש, ומעיין מצאה את עצמה בקשיים כלכליים. קשה מאוד לבנות קריירה כשאת צריכה להתייצב כל שני ורביעי במרפאת הפריון, ואחרי זה קשה גם להחזיק עבודה עם שתי ילדות קטנות, בטח כשאת רוצה להתמסר לדבר שחיכית לו כל החיים. המצב נהיה כל כך קשה שכבר נגמר לה הכסף להכין ארוחות צהריים לבנות שלה או לחלב במקרר. בלית ברירה היא החליטה להעניק לגרוש שלה משמורת עיקרית על דפנה. נועם חי בבית כיפי עם דשא בקיבוץ עם בת הזוג החדשה שלו, דקלה ערבה ז"ל. דקלה הייתה מקסימה ואימהית, ומעיין ידעה שזה רגע האמת שלה. היא צריכה עכשיו לוותר על מקור השמחה היחיד שלה, כי זה מה שטוב לילדות. די מהר אחר כך, נגמר לה גם הכסף להאכיל את התינוקת, אלה, ומעיין מצאה את עצמה נאלצת לבקש מנועם שייקח אליו גם אותה. דווקא היא, שכל כך נלחמה להיות אמא, נאלצה לוותר על לקום כל בוקר ליד שתי הבנות האהובות שלה.
החומר הכי שקוף בטבע הוא הקרבה אימהית. אף אחד לא מעריך אותך על זה שוויתרת על עבודה עם משכורת טובה בשביל להישאר בבית ולשחק בברביות על השטיח. אין אף משאית עם מדליות שמחכה לך בחניה כשאת חוזרת מוקדם כדי להעמיד סיר קוסקוס שיחכה להן כשהן יחזרו מהחוג. וכשאמא שהזריקה הורמונים שנים נאלצת למסור את בנותיה לבית של האבא כי היא יודעת בוודאות שככה יהיה להן יותר טוב? הילדות לא תמיד יודעות למה, ואולי גם לא תמיד מבינות.
אחרי שהבנות שלה חזרו אליה, נזכרתי במאמר המפורסם שהיא פירסמה ב"וושינגטון פוסט" כשהן עוד היו שם. הכותרת שלו הייתה "קחו אותי לעזה עכשיו לראות את הבנות שלי". היא כתבה שהיא כבר מוכנה לצאת, לא אכפת לה מה המפלצות האלו יעשו לה בעזה, העיקר שהיא תוכל לעטוף את הבנות בלילה ולשמש כאמא גם לשאר הילדים החטופים. אנשים שלא מכירים אותה אולי לא הבינו כמה היא רצינית, כמה היא התכוונה לכל מילה במאמר הזה. הם לא ידעו שבשביל הגיבורה המדהימה הזאת, הדבר הכי טבעי זה לסכן את עצמה, ולהקריב.
רייצ'ל פולין גולדברג בכלל לא רצתה להיות מה שהפכה להיות בזמן קצר - הפנים הכי מפורסמות בחו"ל של המאבק להשבת החטופים. זה לא מזיז לה שהרבנית הרפורמית של בית הכנסת במסצ'וסטס קראה לה "נביאה, מנהיגה חשובה מאוד של העם היהודי". גם לא שהיא נשאה את הנאום הכי סוחף של התקופה מעל בימת האו"ם, ואחר כך שיחזרה את ההישג גם בעצרת בוושינגטון, והופיעה על השער של "טיים מגזין". כל זה לא נגע בה. כל מה שרייצ'ל רוצה זה לחבק שוב את הבן שלה הרש, ילד בן 23 עם קסם מבויש והומור בול כמו של אמא, שנחטף מהמסיבה ברעים.
הפעם הבאה שבה נתקלתי בה הייתה כשהיא נסעה לבקר את האפיפיור ומישהו העלה סרטון מהמפגש שלה איתו. צפיתי בו ולא יכולתי להאמין. רייצ'ל רכנה כלפי האפיפיור והראתה לו כמעט בכוח את סרטון החטיפה של הרש. וזה סרטון מחריד, כי רואים שם את הרש מוצא מהמיגונית ברעים כשיד שמאל שלו קטועה ומדממת. הוד קדושתו האפיפיור קצת עיווה את הפנים כשהוא ראה את הסרטון, הוא רגיל שמנשקים לו את הטבעת ממרחק מלא יראה, לא שמראים לו גדם ממרחק סנטימטר מהאף שלו.
רייצ'ל היא אישה מפוכחת ומדויקת. היא מעדיפה שיגידו לה את האמת הכי נוראית ומפחידה שיש, רק שלא יספרו לה שקרים יפים. עם האמת הזאת היא עובדת, וממנה היא כותבת נאומים בלתי נשכחים. בגלל זה היא התעקשה להראות לאיש בשמלה הלבנה בדיוק מה עשו האנשים בחולצות השחורות לילד הרגיש שלה. כי ככה הגיבורה הזאת עומדת לנצח את הקרב הכי קשה בחייה. היא תיתן לכל מי שמקשיב לה, כל מי שרואה ופוגש אותה, את האמת הטהורה והמזוקקת ישר לפנים.
יש רק אמת אחת שאפילו היא לא מסוגלת לקבל: שהרש הוא גבר צעיר, אז כנראה שמבחינתנו הוא האחרון שאמור לצאת. בערב שבו הוא יצא מארוחת החג למסיבה זכר לגשת ולחבק אותה. היא טמנה את האף שלה בשיער שלו והריחה את הריח. כל אמא מכירה את זה. הילד שלנו יכול להגיע לגיל 46, אבל הריח של השיער שלו תמיד יזכיר לנו את הראש העגול והמושלם של התינוק שישן בשקע הצוואר שלנו. הוא תמיד יחזיר אותנו אל הפעוט בן השלוש שלנו שיוצא מהמקלחת, ואת נותנת לו נשיקה ושואפת פנימה את חוטי הזהב הדקים.
רייצ'ל היא גיבורה לכל דבר, אבל גם היא לאט־לאט נגמרת. בראיונות האחרונים שלה כבר ראיתי על הפנים שלה את הייאוש שכבר מתחיל לחדור פנימה. כאמא, אני לא יכולה אפילו להתחיל לתאר לעצמי כמה היא מפחדת כרגע. הבן שלה נלקח כשהוא קטוע יד לחור הגיהינום הזה, ועכשיו לכי תחפשי אחות רחמנייה במקום שאין בו רחמים. הלוואי שהיא תוכל להפסיק להיות גיבורה, הלוואי שזו כבר לא תהיה המלחמה שלה.
