המודעה המצמררת / מישהו שלח לי מודעה משנת 2004, בצבעי כתום תפוז, שמכריזה על הופעה שלי באמפי קיבוץ בארי בשמחת תורה, ב־7 באוקטובר 2004, יום חמישי בשעה עשר (כניסת קהל בשעה שמונה וחצי). האמת? הייתי המום. המודעה דיברה אליי בשם עצמה. המקום והתאריך המצמררים. שלחתי לחברים והם בכו מזה.
לבכות על שלו / ואז אני עומד ברמזור ומישהי חביבה עוצרת לידי, ניגשת ואומרת לי שהטורים שלי גורמים לה לבכות. ואני מוחמא לרגע אבל שואל את עצמי האם זו המטרה? לבכות? וכשאני נכנס לשבעה של משפחת זלצמן ברמת ישי על בנה שלו ז"ל מהצנחנים, שנפל בעזה ממטען שהוטמן בקיר, אני מנסה להתאפק מבכי, אבל זה נוזל לי, ואין מי שינגב לי את הדמעות. כי אמא של שלו היקרה, שאני יושב לידה בחצר, בוכה בעצמה חרישית על בנה הנפלא, תוך שהיא מראה לי את תמונותיו המאושרות של שלו היפה מהטיול הגדול בצפון אמריקה ואומרת לי: מזל שהוא הספיק.
הם עלו מאוקראינה לפני כ־30 שנה. משפחה מקסימה ועדינה. גרים ביישוב רמת ישי שבעמק יזרעאל (המוכר ממסעדת לימוזין ומנדב קינוחים). ועכשיו העצב הגדול הזה, ברחוב הקטן שלהם, בבית המפוצץ אנשים והמון חבריו הטובים. ואבא של שלו שמקבל אותי בחיבוק חזק.
"לא ידעתי שאתם דור כזה", אני אומר לאחד מחבריו של שלו, בחור סקרן וחכם שאומר לי ששלו הלך תמיד עם "שמש בכיסים". "שמע, שלמה, גם אנחנו לא ידענו", הוא עונה. טוב אז תרשום תרשום את זה: יש תבונת מלחמה שכדאי לחיות בה והיא קיימת פה, אצל חבריו של שלו היקר, ואפשר אפילו להישען עליה.
דרך המנהרות / אז לכתוב את זה? בטח. "תרשום שכל חלל שנופל במלחמה הזו אתה מרגיש אליו כאילו נפל לך חבר. ותרשום תרשום בבקשה שאסור להתרגל לזה, כי זה הכאב, היגון האמיתי על הנעורים שבאו אל סופם". ואני רושם שהאהובה של מישהו מהחיילים היפים האלה, שאומרת בהספד עליו: "בלעדיך לא יהיו לי חיים", קורעת לי את הנשמה. ושברור שהילדים האלה, שהתרוצצו בהופעה שלנו לפני מפוני בארי ב־2023 לפני שבועיים בים המלח ולא באמפי שלהם לפני 19 שנה, טרם נולדו אז, ובטח לא חוו, כמו הילד עם הקפוצ'ון האדום, את אובדן אבא, אמא ושני האחים שלו בידי הרוצחים המתועבים. ותרשום, על הדרך, שגם אם הדרך המובילה לגאולה עוברת לפעמים דרך הביבים, אז אצלנו היא עוברת דרך המנהרות.
עם ביטלס ביד / "תרשום תרשום מה שעובר לך בראש ובנפש", אומר לי הקול המצווה והטורדני מ"תרשום תרשום, רושם רושם" בשיר “חום יולי אוגוסט”. ואז חנן בן ארי רושם לי כמה מילים וביניהן שהוא מתלבט איך חוזרים להופעות "רגילות", ומה דעתי. ואני רושם לו שיחשוב תמיד שהוא שר לאיש אחד שזקוק לריפוי של המוזיקה, בין אם זה פה באזרחי, ובין אם זה שם, הכל אותו דבר בעצם. ואני וחבריי מחליטים בהיסוס מה לנסות לעשות שניים (שתי הופעות בשפתנו) בהנחה שגם לקהל "הרגיל" שחווה קשה את המלחמה מגיע לשמוע מוזיקה מרפאת נפש ולבכות ביחד בכי חרישי.
ובתוך זה השאלה הגדולה היא מה הזהות שלנו בימים אלה? בחיי שאני לא יודע. כי גם אני לא מושפע בדרך כלל מסיסמאות, וגם לא האמנתי שחמאס מורתע וגם כיוון שמסביב החלו פה ושם שוב לקשקש ולקרקש בינינו, אני באמת חי בחשש לזהותנו ולא יודע.
ורק הולכת איתי ההבנה שבחור שחי רק עד גיל 24 זה ממש שידור חוזר של החברים הטובים שלי ממלחמת יום כיפור שחיו רק 24 שנים. ושכל השנים אחר כך חשבתי מה הם לא הספיקו לעשות. מחתונה ומשפחה, השקיה בחצר, הורדת תריס, חיבוק פשוט לילד, לעבור דירה, כמו שרבים מהם חלמו. יו ניים איט. נניח אפילו ללכת לסרט, להצגה, למוזיאון, לשמוע שוב את ריי צ'ארלס בג'ורג'יה און מיי מיינד, יחד איתה בחופשה רומנטית בגליל, כשהם חבוקים בלילה עם נר ותקליט חורק. או אפילו לנסוע לחוץ לארץ ולראות נניח (באמת נניח) את קולדפליי בהופעה הענקית שלהם. האמת שהם אפילו לא שמעו על קולדפליי, כי במקרה העצוב של חבריי הם מתו עם התקליט של הביטלס ביד.
החיבוק / באופן אישי עליי להודות שאם הקורונה הרחיקה אותי מחיבוקים, אז מאז המלחמה חזרתי לעצמי ואני שובי דובי מתקרב ומתחבק. ואני עובר בין אנשים הלומים, פצועים, מפונים, הורים שכולים, ומתחבק איתם באהבת אין קץ. מה זה ומה עובר עליי? נראה לי שזה נקרא לחוש שאתה חלק מהכל.
והנה לדוגמה בשבת האחרונה אחרי שביקרתי עם ילדיי בתערוכות שמוצגות כרגע במוזיאון תל־אביב (מרגש ומנחם), לא רחוק מכיכר החטופים והחטופות, לפתע ניגשה אליי אישה ושאלה אם אפשר לחבק אותי. ולרגע מודה שנדהמתי, כי הגוף שלי לא היה מוכן לעבור בכזאת מהירות ממצב רגיל חסר תודעה למעבר חד של חיבוק. אז לקח לי רגע להתאושש והבטתי בעיניה ששפעו טוב לב, ועניתי לה שבטח. ואז היא חיבקה אותי חזק ומקרוב, שכמעט בכיתי מזה.
והמסקנה היא שאנחנו עכשיו חלק מהכל. מנשים אמיצות שמחזקות בחיבוק ונלחמות בשדה הקרב שווה בשווה עם גברים צעירים שנעים בבוץ של עזה בנחישות. אנחנו חלק מגעגועים, משאלות הרות גורל, כמו לאן פנינו ולכמה זמן.
ועוד דבר קטן. למה אנחנו עדיין כל הזמן בוכים למרות המשפט "כבר יבשו עינינו מדמעות"? כיוון שאנחנו קוברים עדיין את מתינו. וכיוון שעשרות החטופים טרם הגיעו הביתה. ואם תמיד אומרים שהמלחמה מסתיימת ב"הביאו את ראשו של הכלב מת ואז לא תהיה כבר כלבת" ובינתיים נכנסנו לחצר של אחות שלו הסינווארית, אז כלום לא נגמר לצערנו, והמסע הזה ממשיך, אוחז בנו חזק בתהום שאין לה קץ.
טוסקנה / כשיצאנו מבית האבלים של משפחת זלצמן ברמת ישי על שלו בנם היקר הייתה שתיקה מעיקה במכונית, עד שמישהו שבר אותה ואמר: תראו את הירוק הזה על גבעות עמק יזרעאל, ממש כמו טוסקנה. וזה שבר לי את הלב, כי גם את זה הוא הפסיד. ואחר כך חשבתי בפעם המי יודע כמה: מה היה פה בעצם? ומה יהיה עלינו אחר כך? ×
היא ניגשה ושאלה אם אפשר לחבק אותי, ואז חיבקה אותי חזק ומקרוב, שכמעט בכיתי מזה. והמסקנה היא שאנחנו עכשיו חלק מהכל
