נדחסנו חמישה מבוגרים ברכב של דוד אזולאי, ראש המועצה המקומית מטולה. קר כאן עכשיו מאוד בלילות. מד הטמפרטורות ברכב הראה שבחוץ 10 מעלות, אבל אזולאי התעקש שניסע עם חלונות פתוחים כדי שחס ושלום לא נפספס את צליל השריקה המתקרב; צליל צורמני שהולך ומתגבר, המבשר את בוא הסיוט הכי גדול של המקום הזה: טיל נ"ט. כדור אש לוהט בצבע כתום שאם הוא טס לעברך אסור לנעוץ בו מבט או חלילה לקפוא במקום. צריך מיד לפרוק מהרכב ולהשתטח על הארץ ולכסות את הראש עם הידיים. גם אם האדמה בוצית ומגעילה, גם אם התפוצץ כאן צינור מים או ביוב מתמרון לא זהיר של טנק, תימרח על הארץ ותוריד את הראש. בלי היסוס או השתהות. כל שבריר שנייה יכול לעשות את ההבדל בין חיים למוות, בין לצאת מהאירוע ללא פגע או פצוע בדרגה כזו או אחרת, וגם זה אם שיחק לך המזל.
על ההגה אזולאי, במושב שליד הנהג יוסי לויט, סגן הרבש"ץ ומגדל נשירים לפרנסתו, ובמושב האחורי משמאל איתן שקלים, מנהל אגף שיפור פני העיר במושבה, שממלמל שוב ושוב "שמע ישראל" וצועק על אזולאי, ממש מתחנן, "סע בלי אורות, דוד, כבה את האורות, הם רואים אותנו!" בתגובה אזולאי סוחט עוד יותר את הדוושה, טס בין המהמורות, נכנס ברחובות באין כניסה ועונה לו בצעקה: "אי־אפשר בלי אורות, אני לא רואה כלום, חושך מצרים, שכל אחד יסתכל מהחלון שלו ויצעק אם הוא שומע או רואה טיל עף לעברנו!"
6 צפייה בגלריה
(מימין: שלומי מרציאנו, אל"מ (מיל') דודו פרץ ודקל אריה בבית בקריית שמונה. "כל פגיעה זה טואטל־לוס" | צילום: גיל נחושתן)
את אומדן הנזקים של המלחמה עושים במטולה בלילות, לאור פנסי ראש. כמעט כל נקודה במושבה נשלטת מלבנון. חיזבאללה מבוסס מאוד בכפרי האזור ואנשיו יורים במשך היום על בתי המושבה. את התוצאה מגלים כאן בלילה, בחסות החשיכה. הגענו בערב יום שני, ארבע שעות אחרי ששלושה טילי נ"ט נורו מאזור הכפר אל־חיאם, מצפון מזרח לכאן, ופגעו בבתים ברחוב הנורית. הרחוב התחיל לחטוף נ"טים בשבוע שעבר ומאז כבר נפגעו בו שבעה בתים.
אזולאי עצר בחריקה במעלה הרחוב ויצאנו מהרכב בריצה אל אחת החצרות. ברחוב כאן אתה חשוף לגמרי לבתי כפר כילא שנמצא ממש ממול. אתה משקיף אל הכפר מבין השיחים כדי לא לחשוף עצמך ומתרשם לפי הילת האור שעולה ממנו כי החיים שם מתנהלים כסדרם, פחות או יותר, בהתחשב בנסיבות. בדיקה מהירה בגוגל Maps מגלה שמסעדת Mayland (ארוחת הבוקר באתר המסעדה נראית מעולה!) עבדה כרגיל ונסגרה בחמש בערב, אבל השווארמה של באדיר עדיין פתוחה. שתי המסעדות נמצאות במרחק של קילומטר ורבע בסך הכל בקו אווירי מהבית שנפגע היום.
לצד הכביש מונחות גדרות תלתליות, מוכנות לחסום אותו במקרה של חדירת מחבלים. שקלים רץ לארון חשמל ומרים את השאלטר של הרחוב ולויט מתחנן שלא נעמוד על המדרכה כדי שלא נהיה ברווזים במטווח. תאורת הרחוב מאירה ואנחנו יורדים במדרגות אל חצר הבית החשוך. אזולאי מדליק את פנס הראש שלו ולויט ושקלים תופסים ממנו מרחק "כי מה הטעם ששלושתנו נלך, הבן אדם מטרה מנצנצת".
הוויטרינה התנפצה לגמרי, נכנסים דרכה. הסלון שבור. כל הרצפה מלאה זכוכיות ושברי תריסים ורהיטים, הטלוויזיה נפלה עם הפנים לרצפה. הדלתות של ארונות המטבח נעקרו, גם משקופי הדלתות, "זה בית להריסה", מעריך אזולאי וקול פיצוץ מהדהד ממרחק. "הופה־הופה", נדרך שקלים, "יש יציאות, השאלה מאיזה צד... רק שתדעו, פה אין אזעקות". באותו רגע כוח של חיילים הגיע כדי לקפל אותנו. שקלים רץ להוריד את השאלטר, החשיכה שוב נפלה וכולם זינקו לרכב באותו הנוהל. אזולאי פתח בדהרה ושקלים מילמל "שמע ישראל".
תשכחו מביטוים צבאיים כמו "ימי קרב" או "לחימה בעצימות נמוכה". בגזרת הגבול עם לבנון יש מלחמה. היא החלה למחרת מתקפת הפתע של חמאס ומתנהלת כבר יותר מ־80 יום. עזבו אתכם גם מדירוגים ילדותיים שאנחנו בתקשורת עושים: "היישוב שחוטף הכי הרבה", "היישוב עם ההרס הכי גדול" וכו' וכו'. זו גזרה של 79 ק"מ, מראש הנקרה במערב ועד שיפולי הר דב במזרח, וכולה נמצאת תחת מתקפה. כל היישובים לאורכה. כ־50 אלף ישראלים שחיים ביישובים סמוכי הגבול – בשלומי, בקריית־שמונה, בקיבוצים ובמושבים – פונו מזמן ומתגוררים כפליטים בבתי מלון. לראשונה מאז 48', ממשלת ישראל יצרה רצועת ביטחון בגבולות ישראל. אלו העובדות.
עיקר תשומת הלב נמצא בלחימה שצה"ל מנהל בתוך רצועת עזה בזמן שפה בצפון חילופי המהלומות עם חיזבאללה מייצרים מציאות של מלחמה. מנהל אגף הביטחון בעיריית קריית־שמונה דקל אריה אומר שהמתח המבצעי מטורף. "תחשוב שכל אירוע ירי שקורה ברכס מעלינו – מנרה, משגב עם, מרגליות או מטולה – מכניס אותנו לכוננות. הזליגה מהם מגיעה אלינו. חיזבאללה גם מכוונים ישירות אלינו לפחות פעם ביומיים־שלושה. אנחנו בדריכות הכי גבוהה שיש 24/7".
מתוך 24 אלף תושבי העיר, נותרו כאן כ־3,500. רובם אנשים מבוגרים, חולים, חסרי אמצעים, עולים חדשים. כל היתר מפוזרים ב־212 מלונות ובתי הארחה, מיסוד המעלה בצפון ועד אילת בדרום. נכון ליום רביעי השבוע, נפלו בעיר 181 רקטות וחמישה כטב"מים. תשעה אזרחים נפצעו קל, אחד קשה. חמישה בניינים חטפו פגיעה ישירה, שבעה בניינים נוספים ספגו נזקים היקפיים. מדובר בעשרות יחידות דיור שנפגעו ברמות שונות. עשרות כלי רכב נפגעו וניזוקו. נזק נגרם גם לתשתיות, לכבישים, למדרכות ולעמודי תאורה.
"וכל זה כשאנחנו רק בפרומו של המלחמה", אומר אריה, "כי כשהיא באמת תתחיל יהיו פה כמויות אדירות של נפילות והנזקים יהיו אדירים. במלחמת לבנון השנייה חיזבאללה ירה על קריית־שמונה רק בשבועיים האחרונים למלחמה והוא שבר פה עצמות. היו כאן למעלה מ־120 נפילות. היום זה נחשב טיפה בים. לחיזבאללה יש חימושים הרבה יותר כבדים והרבה יותר מדויקים. פעם פגיעה של חיזבאללה בבית שלחה אותו לשיפוץ, היום פגיעה שלהם זה טוטאל־לוס. בית להריסה. יצא לכם כבר לראות בית שחטף פגיעה ישירה?"
נסענו בשיירה של שני רכבים ברחובות נטושים. אריה, מנהל הביטחון, אל"מ (במיל') דודו פרץ, מפקד יחידת הקישור של פיקוד העורף לעיריית קריית־שמונה, והפקח שלומי מרציאנו מהשיטור העירוני ישבו ברכב לפנינו עם שכפ"צים וקסדות, טסו כדי להגיע ליעד מהר. ברקע כל הזמן נשמעו הדי פיצוצים והייתה התרעה על ירי מתוכנן אל העיר. הדבר הכי לא רצוי כאן הוא שירי כזה יתפוס אותך בחוץ. לעיתים שומעים פה קודם כל פיצוץ ורק בעקבותיו מגיעה האזעקה.
עצרנו ברחוב היסמין, קצת לפני מקלט מספר 145. רק כשנכנסים לבית מבינים במה מדובר. הרקטה חדרה דרך הקיר הצפון מזרחי ופערה חור ברצפת המטבח. הקירות שחורים, מפוחמים, בכל החדרים. מעוצמת הפיצוץ הכל נשבר ונותץ. השריפה שפרצה בעקבות הפיצוץ כילתה את התכולה. "זו לגמרי מלחמה", אמר אריה, "אבל כמו שאמרתי זה הקדימון. אם העסק יתלקח לגמרי, יהיו פה הרבה בתים כאלה".
מתנה מהדוד במיאמי
הצמתים המרכזיים באזור גבול לבנון חסומים במרבית שעות היממה לתנועת רכבים אזרחיים. הכניסה לקיבוצים ולמושבים סמוכי הגדר מותרת רק בתיאום מראש ובאישור הצבא וחמ"ל היישוב. לוויות עורכים כאן בשעות הלילה המאוחרות, בהשתתפות המשפחה המצומצמת. כך הובא לקבורה בערב יום ראשון השבוע סמ"ר גל הרשקו ז"ל מקיבוץ יפתח, לוחם ההנדסה הקרבית שנפל בקרב בדרום רצועת עזה יום קודם לכן. טקס הפרידה שכלל הספדים התקיים בקיבוץ גינוסר, לשם פונו תושבי יפתח, ועם רדת החשיכה עלתה המשפחה לבית העלמין בקיבוץ, שם נקבר יקירם לאור פנסי ראש ובחיפוי כוחות צה"ל באזור.
מרבית הכבישים נפתחים לתנועה בסביבות חמש בערב, כשכבר חשוך. אתה מטפס בכביש 90 לכיוון כפר גלעדי ורואה את אורות הכפרים הלבנוניים. דיר מימאס, קליעה, מרג' עיון רחוקה אבל עדיין רואים את אורותיה, קצת דרומה ממנה אל־חיאם. אין הנחיה מיוחדת למי שמחליט לנסוע כאן בלילה למרות הסכנה, אבל ההמלצה של המקומיים היא לנסוע ללא אורות. מניסיון שערכנו זה לא ממש מומלץ. לך תיסע פה בחושך מוחלט כשאי־אפשר לראות מטר קדימה.
על תמרור בכניסה לקיבוץ כפר גלעדי רוססה כתובת: "אין כניסה לרדואן". מצאנו את כיתת הכוננות בהכנות אחרונות לארוחת הערב במועדון הנעורים שבמרכז היישוב. יש להם לוגו קרבי של ראש אריה עם רעמת שיער פרועה ולפניו שתי חרבות בהצלב.
אסף שפושניק, 51, מנהל המחצבה של הקיבוץ וחבר כיתת הכוננות, בדיוק הפריד עלי פטרוזיליה מהגבעולים. יפתח הראל, הרבש"ץ, עמל על השקשוקה, ומתן אמיר אפה חלות. הם כמה עשרות אנשים. החבורה הזו נמצאת יחד כבר 80 יום כשהנשים והילדים שלהם, אצל חלקם גם ההורים, מתגוררים בכמה בתי מלון בטבריה. אבל לא רק בכפר גלעדי: חברי כיתות הכוננות הם התושבים היחידים שנמצאים עכשיו באזור הגבול. הם ועוד קומץ עקשנים שמסרבים להתפנות.
סמליל כיתת הכוננות רוסס על גבי גדרות ומיגוניות בכל האזור. "בצבא ביקשו מאיתנו להרגיע עם הריסוסים של הלוגו", אומר שפושניק, "אבל זו גאוות היחידה שלנו. אנחנו כיתת מצוידת ומאומנת שלא נופלת משום יחידת קומנדו מובחרת. והכל קנינו בעצמנו, המדינה רק נתנה לנו נשקים. מדים טקטיים, קסדות טקטיות, כפפות טקטיות, נעליים טקטיות, אמצעי ראיית לילה – הכל אנחנו קנינו בעצמנו".
זו הוצאה גדולה מאוד.
"תקשיב טוב, אנחנו בוגרי לבנון השנייה ב־2006, אז הבנו שאם אין אני לי מי לי ופצחנו בהצטיידות. אני לא צוחק, מרמת המצלמות ההיקפיות שמחוברות לחמ"ל שליטה שלנו שנמצא מתחת לאדמה אי שם ועד לרחפן טקטי מטורף עם יכולות תרמיות. ניבי שלנו מתמחה בהטסה שלו".
מי קנה אותו?
"אנחנו, אנחנו. 25 אלף שקל הוא עלה. עלות כל מכשיר לראיית לילה – 14 אלף שקל. אני לא רוצה שתכתוב כמה חתיכות קנינו כדי לא לתת יותר מדי מידע לאויב".
מאיפה הכסף?
"אתה לא תאמין, אבל נתי שלנו קיבל בשבוע הראשון למלחמה טלפון מהדוד שלו במיאמי, אנקל משה, שאמר לו: 'תגידו מה אתם צריכים, אני רוצה לעזור לכם'. ולדוד משה יש כיסים עמוקים, ככה שהוא שם פה חבילה־חבילה. למעלה מ־20 וסטים קרמיים מצדה 3 פלוס, 5,000 שקל כל אפוד, 2,000 שקל לקסדה טקטית, מכשירי קשר ב־80 אלף שקל, הציוד הכי מטורף שיש בשוק. אבל תכתוב שגם הקיבוץ שם חבילה יפה והבאנו עוד תרומה נחמדה מנדבן שלא רוצה שירשמו את השם שלו".
הפזצט"א שאחרי השריקה
"חכו רגע", ביקש שפושניק כשיצאנו מהמועדון כדי שיראה לנו מהיכן בלבנון נורו טילי הנ"ט לבית הלל כמה שעות קודם לכן. "זה לא נשמע טוב, אבל נתי, דחוף לי את הקבנוס". נתי הושיט לו מקל קבנוס ושפושניק החזיק אותו מעל הכלב צוף שניתר בהתלהבות ונגס בקבנוס. "הנה שם", הצביע לעבר מקבץ אורות מעבר לגבול, "משם הם ירו. הטילים עברו מעלינו. שמענו את השריקה שלהם והרבצנו פזצט"א. אחרי הירי פתחנו רדיו כדי לשמוע מה אומרים ודיברו חצי שעה על המשבר בענף ההייטק. אנחנו בקושי אייטם רביעי־חמישי במהדורה. הישראלים לא מבינים שיש פה מלחמה. הייתם במטולה?"
עוד לא, אחרי שנסיים פה.
"אתם חייבים לראות בעיניים, כואב הלב על מה שקורה שם. הם מפרקים לנו את מטולה".
כדי להיכנס למטולה היינו צריכים לבקש יפה מהצבא שיאשר לנו. כמובן, אישרו לנו כי אנחנו עיתונאים. סתם כך אי־אפשר להגיע למטולה, שציינה לפני כחצי שנה יומולדת 127, מהסיבה הפשוטה שצה"ל הכריז עליה כשטח צבאי סגור.
אי־אפשר כמובן לכתוב על היקף הכוחות, אבל מדובר בהחלט במושבה שהפכה לבסיס צבאי. טנקים מנסים לחנות במקומות שמיועדים לפרייבטים, ועל הדרך שוברים חומות של בתים ועולים על רכבים. "יש לנו רכבים שנראים כמו שקית שוקו אחרי שסחטו ממנה כל טיפה", אומר שקלים, "מחוצים לגמרי".
ברחוב נורית, מחוץ לבית שחטף אחר הצהריים נ"ט ישיר לחדר השינה, מוסתרים על ידי השיחים, הצביע שקלים על כפר כילא. "תראו כמה אורות יש בבתים שלהם, הם נשארו בבית, לא הלכו לשום מקום. אצלם החיים ממשיכים כרגיל. אני רואה אותם נוסעים באור יום בכבישים, רואה שעובדים רגיל במחצבה שלהם, ואצלנו סגר מוחלט במשך היום. אסור לנסוע במושבה כי מי שנוסע הוא מטרה. והם? הם נוסעים בלי פחד, תראו איך אנחנו עומדים ככה, מתחבאים, בשושו, מפחדים אפילו לעמוד ליד דוד ראש המועצה שמסתובב עם פנס. הופה־הופה, שמעתם את היציאה?"
בתור מי שאחראי על "שיפור פני העיר" במועצה בטח קשה לך לראות את ההרס.
"החיזבאללה מפרקים את מטולה לאט־לאט. בית־בית. באור יום עצוב לראות את המקום. עמודי תאורה, מדרכות, כבישים, פחים, הכל שבור. יש מלא הרס, באמת, המון הרס. עצוב ממש. לא נעים להגיד, אבל גם הצבא לא ממש נזהר. הכבישים שלנו לא נועדו לטנקים. ואין טענות לחיילים, הם באמת משתדלים, אבל איך אפשר לנסוע בזהירות עם טנק בתוך מושבה קטנה. זה פיל בחנות חרסינה. שובר והורס הכל".
הפחים התפוצצו מההדף
ראש המועצה אזולאי פנה עם הרכב שלו לחצר המשק של משה ויינשטיין. ויינשטיין, חקלאי עקשן בן 75, הגיע עם שלושה פועלים תאילנדים כדי שיאספו את הציוד שלהם. "היו לי עשרה פועלים תאילנדים שעזבו את הארץ אחרי שראו מה חמאס עשה לתאילנדים שעבדו בעוטף", הסביר, "ואחרי חודש בבית שבעה מהם החליטו לחזור. שידכתי אותם לחקלאי מיסוד המעלה ועכשיו הבאתי אותם שיאספו ציוד שהשאירו פה". סבו מצד אביו, משה ויינשטיין, שעל שמו הוא קרוי, היה ציוני, פעיל חובבי ציון בעיירה קרמנצ'וג ברוסיה, כיום באוקראינה. הוא עלה לארץ עם יוסף טרומפלדור ב־1912, ושנתיים אחרי עלייתו הגיע לתל חי שאדמותיה נרכשו על ידי הברון רוטשילד כדי להכשירן לחקלאות. הייתה שם ביצה והוא נטע איקליפטוסים כדי לייבשה. שלוש שנים שם הספיקו לו והוא עלה להתיישב במטולה. בסוף דצמבר 1919 הגיע לתל חי חברו טרומפלדור והסוף ידוע.
הנכד ויינשטיין מספר את ההיסטוריה בקצרה כדי שנבין שדבר כזה עוד לא היה. "מעולם מטולה לא ננטשה", הוא מרעים בקולו, "והיום אני לא יכול ללכת אפילו למטעים שלי. בכל המלחמות נשארנו בבתים שלנו ועבדנו. עבדנו בין הפגזים ששרקו סביבנו ומעלינו. היום אנחנו מתחבאים. מי שמע על דבר כזה? שלושה חודשים כמעט אני לא גר בבית שלי".
משם טסנו לחמ"ל המשותף של המועצה ופיקוד העורף. אזולאי בדק שאין אירועים מיוחדים והלך להכין לעצמו טוסט. ככה כבר שלושה חודשים, רוב הימים הוא צועד על טוסטים. בן 57, יליד קריית־שמונה, 24 שנה במושבה, שמונה שנים וחצי ראש מועצה.
"הכי חשוב לי שתכתוב שיש פה מלחמה. לא עצימות נמוכה ולא ימי קרב, פשוט מלחמה. המדינה נרדמה פה כמו שהיא נרדמה בדרום. המועצה שמה מכיסה 600 אלף שקל לטובת ציוד של כיתת הכוננות. בלי הכסף הזה אני לא רוצה לחשוב איך היינו נראים. יש לנו 120 בתים שנפגעו. זה 20 אחוז מהבתים במטולה. צריך להבין שאנחנו בקושי מסתובבים באור יום ביישוב. וכל פגיעה בבית גורמת נזק לעוד שלושה־ארבעה בתים מסביב, זה אומר חלונות שנעקרו, קירות שבורים, ויטרינות הרוסות. ואל תשכח אנחנו בחורף, כך שחייבים לאטום את הבתים, אבל לאטום זה גם מסוכן, אין אנשים שמוכנים לבוא לעבוד פה באטימה של הבתים שנפגעו".
אז מי בכל זאת אוטם אותם?
"מצאנו משוגע בקריית־שמונה, בחור ממש חמוד, שמוכן לבוא. הוא סוגר את החלונות והפתחים בלוחות עץ. אנחנו מנצלים בקרים עם ערפל כדי לצאת לעבוד. אבל זה לא רק הפגיעה בבתים. יש לי כמות עצומה של פחי זבל שנשברו או התפוצצו".
למה דווקא פחי זבל?
"נדרסו על ידי טנקים או כמו שהיה היום, כשטנק ירה לאל־עדיסה בתגובה לירי נ"ט משם על בית הלל ומההדף התפוצצו לנו שלושה פחים".
לפני שנפרדנו נכנסו שוב לחמ"ל לוודא שהכביש פתוח. יש שם בחמ"ל לוח מחיק שבו רושמים את בקשות התושבים המפונים: "להשקות את העציצים של..." "להאכיל את הדגים של משפחת..." "משפחת... מבקשת תמונות של הבית שנהרס". וליד הלוח יש מתלה עם ווים, ועל כל וו צרור מפתחות עם שם וכתובת.
שאלנו מי מבצע את כל הבקשות שרשומות על הלוח. "אנחנו", אמר ראש המועצה, "אני, שקלים, לויט, עופר רכז הביטחון, החברים בכיתת הכוננות, תמיד בלילה, כשהצד השני לא רואה".
להרחיק את המפלצת
בדרך חזרה עצרנו בש"ג של כפר גלעדי. הגענו בדיוק לתורנות של החבר ניסן זאבי. הפעם הקודמת שפגשנו אותו הייתה בחודש יולי, אחרי שתושבים מקריית־שמונה חסמו כניסות של כמה קיבוצים בגליל העליון בתגובה להפגנות של מתנגדי ההפיכה המשפטית בצומת הגומא. זאבי, שהיה אחד מפעילי המחאה הבולטים באזור, סומן כמטרה של פעילי ימין, והכניסה לקיבוצו כפר גלעדי נחסמה כמה פעמים. עמיתי יאיר קראוס ואני מצאנו אותו פסימי לגבי הסיכוי לחיים משותפים בחבל ארץ זה. עד כדי כך הוא נשמע אז מיואש, שהעריך כי רק אירוע משמעותי כמו מלחמה יוכל לאחות את השברים בין ימין לשמאל.
ומלחמה אכן פרצה. לפני כחודש הקים זאבי עם תושבים מהאזור את "לובי 1701", הקרוי על שם החלטת מועצת הביטחון של האו"ם מאוגוסט 2006 שקראה להפסקת אש בין ישראל לחיזבאללה במלחמת לבנון השנייה וכללה החלטה על הקמת כוח או"ם מיוחד שמטרתו מניעת פעילות חיזבאללה מדרום לליטני. מטרת הלובי היא למנוע חזרה למצב שקדם ל־7 באוקטובר, שבו אנשי חיזבאללה פעלו בחופשיות בקרבת הגבול, כלומר – ליצור שטח מפורז בדרום לבנון. מבחינת התושבים, עדיפה הדרך הדיפלומטית, אבל אם לא תהיה ברירה, אז שצה"ל יפעל.
"אנחנו לא רוצים 'תחושת ביטחון'; אנחנו רוצים ביטחון", אמר זאבי כשבחוץ 8 מעלות. אנחנו לא רוצים מיגוניות ולא גדרות משוכללות עם מערכות רואה־יורה וכל מיני שטויות. אנחנו רוצים ביטחון! שר הביטחון גלנט היה פה בגזרה לפני חודש בערך ואמר 'יש לנו הישגים חסרי תקדים בצפון, הרגנו מאה מחבלים, הסגנו את חיזבאללה מהגדר לאחור, ואת ההישגים האלה נתרגם לטובת החזרת התושבים לבתיהם'. שמעו את זה עשרות אלפי המפונים וקיבלו חום. איזה הסגנו אותם ואיזה נעליים? הם עדיין פה, יורים עלינו נ"טים בכינון ישיר ורקטות על בסיס יומיומי. תראה איפה אני, בש"ג עם כובע גרב של הפלמ"ח, וזה היום ה־80 למלחמה. התושבים לא יחזרו לצפון בלי פתרון אמיתי, בלי להרחיק את המפלצת שעל הגבול. אנחנו משתמשים בהחלטה 1701 כדי לייצר שיח מול האו"ם, מול ארה"ב וצרפת. אומרים להם: 'חבר'ה אתם התחייבתם בהחלטה הזו לייצר פה אזור מפורז עד הליטני ונכשלתם בענק, תלחצו על חיזבאללה, על לבנון, על מי שצריך, כדי לממש את ההחלטה הזו, אחרת אנחנו נלחץ על הממשלה שלנו לצאת למהלך צבאי'".
ביום רביעי בבוקר שיגר הלובי מכתב לבכירי ממשל ביידן ובו בקשה מארצות־הברית לפעול לשינוי המצב הקיים בגבול הצפון. בטלפון אמר זאבי שטרם התקבלה תשובה מהבית הלבן. "אני בכל זאת אופטימי", אמר, "בפעם הראשונה אנחנו מתארגנים יחד, קריית־שמונה, מושבים וקיבוצים, גליל מערבי וגליל מזרחי, כולם יחד, מהימין, מהשמאל, מכל הקשת הפוליטית, חבר'ה מהציונות הדתית, תומכי ליכוד, עוצמה יהודית, מהשמאל, הכל מהכל, כדי לשנות פה מציאות".
התקשרנו לרז מלכה, פעיל בלובי. 24, תושב קריית־שמונה שהתפנה להרצליה. "זו לא התארגנות פוליטית", אמר, "אני עצמי ימני וגדלתי בבית בית"רי ימני, ואת ניסן בכלל הכרתי כשהלכתי לגומא באחת ההפגנות שלהם להבין למה הם חוסמים לנו, אנשי קריית־שמונה, את הכביש. שנינו, אפשר לומר, נמצאים משני צידי המתרס. אבל הסיפור הזה נגמר ב־7 באוקטובר. אנחנו חייבים לפעול יחד מתוך הבנה שכשלוחמי כוח רדואן יפשטו על הגליל הם לא ידפקו לנו על הדלתות וישאלו למי הצבעת, 'אתה שמאלני או ליכודניק'. הם יטבחו בכולנו בלי הבחנה. אנחנו לא באים לקדם שום מפלגה ושום דבר חוץ מהעניין הבסיסי של אזור חיץ מצפון לגבול, ואם נצטרך נעשה מחאה משותפת. לא ניתן לממשלה להפקיר אותנו כמו שהפקירו את הדרום".
