בזירה המקומית, מכבי ת"א עברה את שני המשחקים האחרונים עם סגל על טהרת הישראלים והתמודדה עם השלכות מרד הזרים, שמסרבים לחזור לישראל בגלל הקיצוץ בשכרם. באירופה? עסקים כרגיל.
הקבוצה התאחדה מחדש בבסיס הבית בבלגרד לקראת המשחק הערב (20.00) בקובנה מול ז'לגיריס, במסגרת המחזור ה־17 ביורוליג שינעל את הסיבוב הראשון. המאזן לא מהמרשימים (7:9, מקום עשירי), אבל צריך לזכור מספר דברים: המאזן של הקבוצות במקומות 4 עד 10 זהה, למקומות 3־2 יש רק שני ניצחונות יותר; גם ביורוליג הכניסו השנה את שיטת הפלייאין – שש הראשונות עולות לפלייאוף, מקומות 10־7 משחקים על שני כרטיסים נוספים; ומעבר לכך, ישנן מספר נסיבות מקילות לתוצאות. הנה כל מה שצריך לדעת על חצי העונה.
אין בית: הצהובים הספיקו לשחק פעם אחת מול פרטיזן בלגרד בהיכל מנורה מבטחים, ומיד לאחר מכן פרצה המלחמה וכל הקבוצה עברה לבלגרד. הצהובים איבדו תוך רגע את המבצר הביתי שמוכר לרוב השחקנים שהמשיכו מהעונה שעברה, ואת עשרת אלפים האוהדים שמגיעים לכל משחק באירופה ויודעים ליצור אווירה שמביאה ניצחונות. מכבי עוברת עונה שכולה משחקי חוץ באופן מעשי, לא נהנית מאווירה ביתית בבלגרד, והשקט המטריד מהיציעים מזכיר את תקופת הקורונה – כשממילא לא קל לשחקנים ולצוות המקצועי להסתדר כשהראש במצב הביטחוני בארץ.
ירידה ברמה: ווייד בולדווין ולורנזו בראון התבססו ככוכבי הקבוצה, ואחד הקווים האחוריים הטובים באירופה. השניים קיבלו הארכת חוזה בסכומים גבוהים מאוד, והייתה ציפייה שאפילו ישדרגו את היכולת בגלל הניסיון שצברו במועדון וההיררכיה הברורה. אבל שניהם לא נכנסו טוב לעונה: בראון לא פוגע בקליעה; בולדווין החמיץ שישה משחקים בגלל פציעה, היה זקוק לזמן כדי להוריד חלודה (מה שעוד לא קרה ב־100 אחוז, בעיקר בכל הנוגע לקבלת ההחלטות), ולא מפסיק להתעסק עם השופטים. הוא ידוע כאחד שלא שותק על שריקות שמרגיזות אותו, והעונה הוא עובר את הגבול וסופג עבירות טכניות על ויכוחים ותנועות ידיים. המספרים סבירים – 14.8 נקודות ו־6.8 אסיסטים לבראון, 14.5 ו־4.9 לבולדווין – אבל נראה שמי שאמור לנווט את הספינה לא מצא בעצמו את המצפן. הנה דוגמה: הם מדורגים בשני המקומות הראשונים באיבודים ביורוליג, 3.8 (בולדווין) ו־3.4 (בראון).
תפס ביטחון: נקודת האור של הצהובים היא ללא ספק בונזי קולסון. כשהוא הגיע בשנה שעברה היו סביבו לא מעט סימני שאלה, בכל זאת הוא הגיע בלי ניסיון ביורוליג, אבל כל הספקות נעלמו במהירות. האמביציה והאופי המיוחד הפכו אותו לשחקן שהקהל התאהב בו, והעונה הוא הפך לכלי משמעותי יותר בהתקפה עם 12.8 נקודות למשחק, כשהוא מגיע בכל המשחקים פרט לארבעה לכמות דו־ספרתית. זה קריטי לאור התנודות בכושר של השחקנים המובילים האחרים.
תקועים באמצע: הזרים הזועמים בצד אחד, המועדון הרותח בצד שני, המלחמה בישראל בצד שלישי – ובתווך נמצאים הישראלים. הם שמחים להגיע לארץ ולפגוש את המשפחה, כך שחרם גם מצידם לא היה על הפרק. זה גרם לכך שהעומס על חמישיית הישראלים המובילה בשבוע האחרון היה גדול במיוחד, אבל לפחות הם קיבלו שקט לשחק בלי חשש מחילופים. במוקד ניצב רומן סורקין: הוא מנצל היטב את העובדה שלא הוחתם עוד סנטר זר, אבל לא קל לו לתפקד בגלל מה שעוברים בני משפחתו באשדוד, אשקלון ונתיבות, והוא חסר שקט. הוא סובל ביורוליג מירידות ועליות חדות, אבל אפשר לשים לב בסטטיסטיקה לנתון חשוב: כשהוא משחק יותר מ־15 דקות, סורקין תורם המון לקבוצה. מי שהתעלה על הציפיות הוא תמיר בלאט, שמקומו ברוטציה לא היה ברור, אבל הרוויח בצדק את המחמאות.
אין הגנה: ובסופו של דבר, הפער בין ההגנה להתקפה הוא זה שמגדיר את מכבי יותר מהכל. בדיוק 87 נקודות למשחק, נתון נפלא שמדרג את הצהובים במקום השני ביורוליג, אבל גם ספיגה של 87.8 – גם מקום שני ביורוליג, אבל מהסוף... כל אחד מההפסדים באירופה היה תוצאה של הגנה רופפת, כל אחד מהניצחונות הושג בזכות דקות של התמקדות בכוכבי היריבה. זה מתחיל משחקני הפנים שסובלים מחוסר יציבות ועובר אל הקו האחורי, שם יותר מדי שחקנים לא מזיזים את הרגליים ומתמקדים רק בהתקפה. הצוות המקצועי עובד על זה לא מעט באימונים, כדי שההגנה תהיה עניין קבוע ולא הבלחה רגעית, בידיעה שמול הקבוצות החזקות באמת ביורוליג זה לא יספיק. הנתון שמשחק לטובת הצהובים הוא שמדובר בקבוצה היחידה ביורוליג שנמצאת במאזן חיובי למרות שהיא סופגת בממוצע יותר מאשר היא קולעת.
