אלה ימים קשים. אולי הקשים ביותר שידעה ישראל מיום הקמתה. אלה ימים שמגיעים לאחר משבר פנימי על רקע יוזמה לרפורמה משפטית, שרבים וטובים מכנים אותה הפיכה משטרית.
אלה ימים שבהם אנחנו זקוקים לאחדות. רוב הציבור הבין את המצב. בני קיבוצים ומתנחלים מסתערים בשעות האלה יחד. ההתנדבות הגיעה לשיאים חדשים. אבל השיח המורעל עדיין נמצא ברשתות, בפוליטיקה ובשוליים. זה לא חשוב אם הפסיקה של רוב שופטי העליון, שתומך בפסילת חוק יסוד, לפחות לפי ההדלפות, צודקת. חוששני שלא. אבל זה ברור שהיא לא חכמה. הדבר האחרון שאנחנו זקוקים לו עכשיו הוא פסיקה רדיקלית, שתזרוק את כולנו, בעוצמות גבוהות יותר, לימים שלפני 7 באוקטובר.
כבר היינו בדרמה דומה. זה קרה ב־2011. בג"ץ בהרכב מורחב היה אמור לפרסם החלטה בעניין חוק האזרחות הנפיץ, שעוסק בנישואי אזרחים מישראל לבני ובנות זוג מהשטחים. הוויכוח הציבורי היה נוקב. אהרן ברק, ואחריו דורית ביניש, הובילו את הקו האקטיביסטי, שתמך בפסילת החוק. גם אז ההכרעות היו על חודו של קול.
אלא שמאחורי הקלעים התחוללה דרמה. השופטת אילה פרוקצ'יה הייתה חלק מההרכב. היא פרשה מביהמ"ש העליון. ובדיוק כמו עכשיו, היו לה שלושה חודשים, לפי דין, להשלים את כתיבת ההחלטה.
הייתה ציפייה דרוכה לפסק דין דרמטי שיפסול את החוק. גם אז היה ויכוח ציבורי סוער על האקטיביזם השיפוטי. והחלטה דרמטית הייתה עלולה ליצור רגע של משבר חוקתי ולהבעיר את השיח הציבורי, משום שהמשמעות של פסילת החוק הייתה, לפי תומכיו, כולל חלק בשמאל הציוני, מתן "זכות שיבה" באמצעות נישואים. ביהמ"ש היה משוכנע, אז כמו היום, שהוא מוסמך לשנות סדרי עולם.
ואז הפתעה. יומיים לפני המועד האחרון לפרסום ההחלטה, הגיע אליי מידע שפסק הדין לא יפורסם.
אז הדלפות מבית המשפט העליון, גם אם הן נדירות מאוד, כבר היו. בעבר גם הודלפה לעיתונאי ברוך קרא החלטתו של בית המשפט העליון בעניין עסקת הטיעון של היועץ המשפטי לממשלה דאז, מני מזוז, עם הנשיא דאז משה קצב. הספר של נעמי לויצקי על בית המשפט העליון עמוס בסיפורים עסיסיים על מה שקרה מאחורי הקלעים. שופטים הם בני אדם. גם הם מדברים. והדלפות הן לחם חוקה של העיתונות.
דרמה בסדר גודל דומה הייתה במאי 2022 בארה"ב, כאשר לפי מידע שהודלף לעיתונות, ביהמ"ש העליון עמד לפסול את הזכות להפלות. עבר זמן לא רב והתברר שההדלפה הייתה מדויקת.
כך או כך, לפי המידע שהגיע אליי אז, ביולי 2011, חוות הדעת של פרוקצ'יה הייתה כל כך רדיקלית, שאפילו הנשיאה דאז, דורית ביניש, נבהלה. היא רצתה שהחוק ייפסל. אבל לא עם נימוקים שהיו גורמים להאשמת בית המשפט העליון בפוסט־ציונות.
עד 7 באוקטובר התקרבנו לנקודת רתיחה בגלל המשבר החוקתי. שני פסקי דין דרמטיים אמורים להתפרסם בקרוב. הראשון בעניין הסבירות. השני בעניין הנבצרות.
ביטול עילת הסבירות על ידי הקואליציה היה מהלך דורסני ומחפיר. קשה לשכוח את הרגע שהונצח במצלמות הטלוויזיה, שבו יואב גלנט מתחנן לפני יריב לוין לעכב את החקיקה או לרכך אותה. בנימין נתניהו ישב אז בין שניהם. ראשי מערכת הביטחון התחננו לפגישה עם נתניהו כדי להבהיר לו את הפגיעה הקשה של החקיקה בביטחון.
נתניהו היה אטום. הוא אפילו לא קיבל אותם לשיחה. גם התחינות של גלנט לא עזרו. כמו תמיד, בין בן גביר לגלנט, ובין סמוטריץ' להרצי הלוי, אנחנו יודעים במי נתניהו בוחר. הוא בעצם לא החליט שום דבר. הוא רק נגרר ונכנע.
ביטול עילת הסבירות בנוסח שהתקבל בכפייה של לוין, רוטמן, בן גביר וסמוטריץ' היה נקודת שפל של הכנסת. גול עצמי. אין צורך לתמוך ב"הפסקת ההתנדבות", והייתי מהמתנגדים, כדי לדעת שהחקיקה פגעה בחוסן החברתי והלאומי. התחושה הייתה שמיעוט אונס את הרוב. שהרי כבר אז, לפי כל סקר, הציבור רצה פשרה. לא כפייה. למען הסר ספקות, צריך לבקר את השימוש המופרז בעילת הסבירות על ידי השופטים, גם בלי לתמוך בנוסח הדרקוני שהתקבל.
אבל לגופו של עניין, החקיקה עצמה, גרועה ככל שתהיה, לא פגעה באופן אנוש בזכויות אדם או בדמוקרטיה. אפשר להניח שכאשר הקואליציה הנוכחית תסיים את ימיה - במהרה בימינו, אמן - החקיקה תבוטל.
וזהו תפקידה של הכנסת לעסוק בחקיקה. לא של בית המשפט. פסילת חוקים אמורה להיות מוסדרת ב"חוק יסוד: החקיקה". וכשיגיע יומה של חקיקה כזאת, אפשר להניח שיהיה צורך ברוב מיוחד, גם כדי לחוקק את החוק וגם כדי לפסול אותו. כל חוק. ואם כך בחוק רגיל, בוודאי ובוודאי שכך בחוק יסוד.
האבסורד זועק לשמיים. יש משהו בלתי סביר בעליל בפסילת חוק יסוד ברוב של שמונה נגד שבעה. הפסיקה, אם אכן הפרסום של עמית סגל מדויק, רק תחזק את בן גביר, סמוטריץ', רוטמן ולוין. זו לא תהיה הצלת הדמוקרטיה. זה יהיה בומרנג.
אם נותרה טיפת חוכמה בראשם של שופטי הרוב, יעשו נא בדיוק מה שעשתה ביניש עם דילמת פרוקצ'יה. היא רצתה את הפסילה, אבל הבינה שמדובר בפסיקה שרק תפגע בבית המשפט העליון.
אז אנא מכם, שופטים יקרים. אתם יודעים שמדובר בהחלטה מסוכנת. עברנו שנה של משבר, של פילוג, של הסתה. אתם יודעים שגם שופטים וגם פרופסורים למשפטים, מהשורה הראשונה, תומכים ברפורמה, גם אם לא בנוסח לוין, שנתמך בעיקר על ידי החלק החשוך בקואליציה שלו. השאר נגררים.
יש לנו מספיק חששות לפגיעה בדמוקרטיה. הדבר האחרון שאנחנו זקוקים לו עכשיו, גם עניינית, גם בגין העיתוי, הוא פסיקה כל כך רדיקלית, שפגיעתה בישראל של הימים הללו תהיה חמורה. יש לכם עוד כמעט שבועיים כדי למנוע את הפגיעה. אנא, עשו את הדבר הנכון.
חרבות ועצבי ברזל
השאלה היא לא אם אפשר להביס את חמאס. אפשר. השאלה היא אם יש לנו את הסבלנות, את יכולת העמידה, כדי להביס את חמאס. טבח 7 באוקטובר לא הותיר ברירות. במשך שבועות הייתה הסכמה לאומית על הכורח. אבל ההשפעה מתפוגגת. ההבטחות על מיטוט חמאס לא מתממשות, והשאלות צצות. כמה זמן? עד מתי? האם זה בכלל אפשרי?
לכאורה, אלה שאלות מתבקשות. למעשה, אלה שאלות שמעידות על איבוד הסבלנות. והחטופים. מה עושים? נכנעים לתנאי חמאס? מפסיקים את המלחמה? מוציאים את החיילים? מה יהיה המחיר לכניעה מרהיבה כזאת?
זו לא מלחמת ששת הימים. אנחנו לא במלחמת זבנג וגמרנו. חייבים לזכור ולהזכיר שמעצמות נכשלו מול ארגוני ג'יהאד מקומיים. ברית־המועצות כשלה מול המוג'אהידין באפגניסטן. אחר כך היה תורה של ארצות־הברית לבצע התקפלות מפוארת. אבל יש הבדל. המוג'אהידין לא שיגרו רקטות אל מוסקבה והטליבאן לא שיגר טילים אל וושינגטון. הנסיגה הייתה הרע במיעוטו. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה התקפלות דומה. משום שהיא תהיה זריקת מרץ לטרור, משום שהיא תשאיר מאות אלפי ישראלים מחוץ לבתיהם. כניעה לתנאי חמאס לא תסיים את העימות. היא תעצים אותו.
המחיר כבד. כל הרוג גורם לצביטה בלב. אנחנו חייבים לספר על הנופלים, לשמוע את ההורים ואת הרעיות. זו הערבות ההדדית. זו השותפות. אבל אל נא נשלה את עצמנו. יש מחיר להעצמת האבל הלאומי. משום שגם אם זו לא כוונת משפחות השכולות, וזו לא הכוונה, המחיר הוא שיח ציבורי שמציב סימני שאלות וספקות. המחיר הוא איבוד הסבלנות. המחיר הוא רצון למשהו שיקרה מיד.
נכון, יש בעיית מנהיגות. נתניהו חושש מהיום שאחרי ומתחמק מדיון רציני על היום שאחרי. היה אפשר לשפר את מצבה הבינלאומי של ישראל על ידי יוזמות להפסקת אש תמורת החזרת החטופים ופירוז הרצועה.
ונכון, אנחנו בקיבעון אסטרטגי. ולמרות זאת, צריך לזכור ולהזכיר: צה"ל עושה עבודה טובה הרבה יותר מזו שעשו צבאות אחרים במצבים דומים. אנחנו זקוקים לעוד כמה שבועות כדי לראות יותר תוצאות, ועוד כמה חודשים כדי להשיג את המטרות. המחיר יהיה כבד. גם בחיי אדם. גם בכלכלה. אבל אם נאבד את הסבלנות, אם נסתפק במלחמת התשה, המחיר יהיה הרבה יותר כבד. אז כן, מותר להציג שאלות. אבל השאלות צריכות לקדם את השגת המטרות. לא את הוויתור עליהן.
חוק המספרים הגדולים
תושבי הרצועה תומכים בחמאס. רובם חגגו וצהלו בעקבות הטבח הרצחני ב־7 באוקטובר. ולמרות זאת, צה"ל מנסה לפגוע, ככל האפשר, רק באנשי חמאס. זה לא פשוט. משום שחמאס משתמש בילדים, בנשים ובבתי חולים כמגן אנושי - פתחי חמאד, מראשי ארגון הטרור, אף התגאה בכך בראש חוצות. אפילו האיחוד האירופי נאלץ לאחרונה להודות בכך ולגנות את חמאס.
אחרי צוק איתן טען ברני סנדרס ש"ישראל הרגה עשרת אלפים חפים מפשע". האומנם? לפי חמאס היה מדובר ב־2,310 הרוגים. כעבור שלושה ימים הוא הודה שטעה ונקב במספר 2,300. אבל הוא לא שכח כלום ולא למד כלום. לפני עשרה ימים אמר ש"20 אלף נהרגו בעזה, 70 אחוז מהם נשים וילדים", זו הגרסה שמפיצים גם גורמים מטעם האו"ם.
"הגרדיאן", שהולך והופך למכשיר תעמולה של חמאס, טען ש"61 אחוז מהרוגי ההפצצות בעזה הם אזרחים", וש"מדובר ביותר מהממוצע בכל העולם במחצית השנייה של המאה ה־20". זו קביעה שהופרכה בטור הזה שוב ושוב. כך למשל, שורת מומחים שהשתתפו בדיון שהתקיים באו"ם באוגוסט 2022 העריכו שבעימותים שהיו בעשרות השנים האחרונות 90 אחוז מההרוגים הם אזרחים.
מעניין שביטאון חמאס הזה, שנחשב פעם לעיתון מכובד, מתעלם מהמלחמה בטרור בשני העשורים הקודמים, שכ־70 אחוז מהרוגיה היו חפים מפשע, לפי המחקר הרציני ביותר, של מכון "ווטסון".
מהיכן, לעזאזל, שואבים שונאי ישראל את המידע? ובכן, יש מקור: משרד הבריאות של חמאס בעזה. זה אותו משרד שפירסם, למשל, ש־500 בני אדם נהרגו על ידי הפצצה של צה"ל בבית החולים "אל־אהלי" בעזה. נכון שלא צה"ל ולא 500. אבל בדיוק כמו שטענת חמאס על 500 נכונה, גם הטענה על 20 אלף ועל 70 אחוז נשים וילדים נכונה.
כדאי להודות: בשלב הזה אין לאף אחד מושג על מניין הנפגעים. ייתכן גם שאף פעם לא נדע. אבל דבר אחד ברור: זו אשמת חמאס. בדיוק כשם שזו אשמת הנאצים ובעלי בריתם בהרג של עשרות מיליוני אזרחים במלחמת העולם השנייה. ועוד משהו. כל חוקר ועיתונאי הגונים אמורים לדעת: חמאס הוא לא מקור אמין לנתונים. השאלה היא רק, כמה הגונים נותרו בקרב החוקרים והעיתונאים.
כשהכישלון כל כך רחב
הייתי משוכנע שאזכה למבול של נאצות, בעקבות המאמר מהשבוע שעבר. היו נאצות, אבל בניגוד לכל ביקורת שפירסמתי בעבר על נתניהו - הרבה פחות. הרבה מאוד מגיבים שהזדהו כאנשי ליכוד וימין הביעו תמיכה. ייתכן, מי יודע, שהסקרים לא משקרים. עלו גם טענות ענייניות.
איך זה שאתה מפרסם מאמר כזה באמצע המלחמה? ובכן, לוּ הייתי חושש שקריאה כזאת פוגעת בישראל, המאמר לא היה מתפרסם. רק אחרי שדיברתי עם שורה של בכירים, כולל ח"כים מהליכוד, ויותר מחמישה, הבנתי גם מהם שכל יום שבו נתניהו מתעקש להיאחז בקרנות המזבח – הוא יום רע לישראל.
איך זה שאתה מטיל את האחריות על נתניהו? האם נתניהו אחראי להתעלמות מאזהרות התצפיתניות? ובכן, נתניהו לא אשם בכשל הנקודתי. הוא אשם בכשל האסטרטגי. הוא זה שהוביל את הקונספציה של חיזוק חמאס. הוא זה שחיזבאללה התעצם תחת עיניו הפקוחות. הוא זה שטען, בעקבות מלחמת לבנון השנייה, ש"כשהכישלון כל כך רחב, הצעד המתבקש הוא החלפת ראש הממשלה שכשל".
איך זה שאתה מאשים את נתניהו בשיקולים זדוניים שפוגעים בחיילים? הגנתי פעם על עיתונאי אנטי־ציוני, שמעליל עלילות על ישראל, שהוא פועל מתוך אמונה. הוא מזיק. הוא מסוכן. הוא משקר, לפעמים ביודעין. אבל הוא מאמין בהבלים של עצמו. נתניהו במצב דומה.
איך זה שהפכת לשמאלני? כבר שנים אני שומע את אותו פזמון: "אתה ימני או שמאלני?" בעניינים מסוימים השמאל צודק. בעניינים אחרים הימין צודק. את הקיבעון אני משאיר לאחרים. אפשר וצריך להגן על ישראל, בלי שום צורך לתמוך בראש ממשלה שהוביל למעלה מעשור קונספציה שגרמה לחיזוק חיזבאללה, לחיזוק חמאס, ולפגיעה קשה במעמדה של ישראל בעולם.
אין בי טיפה של שנאה לנתניהו. הצדקתי אותו בעניינים שבהם הוא היה ראוי לגיבוי. אבל לאחר למעלה מעשור של אסטרטגיה כושלת, והחשש שהוא מוביל אותנו לשקיעה בבוץ של מלחמת התשה, נדמה שדווקא גישה ציונית, לאומית ופטריוטית מחייבת דרישה חד־משמעית מנתניהו: אנא, צא מחיינו.
כבר היינו בדרמה דומה. זה קרה ב־2011. בג"ץ היה אמור לפסוק בעניין חוק האזרחות הנפיץ, ולשופטת פרוקצ'יה, בדיוק כעכשיו, היו שלושה חודשים לכתיבת חוות דעתה. ואז הפתעה. יומיים לפני מועד פרסום ההחלטה, הגיע אליי מידע שפסה"ד לא יפורסם
ההבטחות על מיטוט חמאס לא מתממשות, המחיר כבד, והשאלות צצות: עד מתי? האם זה בכלל אפשרי? לכאורה, הן מתבקשות. למעשה, הן מעידות על איבוד הסבלנות. אבל אם נאבד אותה, אם נסתפק במלחמת התשה, המחיר יהיה כבד הרבה יותר
