בצילום: אליהו (48), אידה (47), נועם (22), איילה ומיכל (5 וחצי)
מחוץ לתמונה: יאיר (20), יואל (16), יעל (14 וחצי).
הדירה? 5 חדרים בשכירות. כ־3,000 שקל. אליהו: "יש הרבה יתרונות לגור בפריפריה. לא מבין את אלה שמשלמים עשרת אלפים שקל על 4 חדרים. אנשים נחנקים, על מה?"
נתיבות? אליהו: "אנחנו בעיר 25 שנה. אני מירושלים ואידה משדרות. אני עדיין לא מרגיש ממש בבית בנתיבות והייתי מעדיף להישאר בירושלים אבל מבחינה כלכלית זה היה בלתי אפשרי. אבל שלא תבין, אנחנו אוהבים את נתיבות ויש בה יתרונות. זה מקום קטן ואחד תומך בשני". אידה: "אני משדרות אבל נתיבות זה 7 דקות נסיעה. זה כמו תל־אביב ורמת־גן". אליהו: "הבחירה בנתיבות ולא בשדרות היא כי האוכלוסייה החרדית יותר מתרכזת בנתיבות. החינוך הוא בראש מעייננו ורצינו חינוך חרדי לילדים".
חינוך? אליהו: "אני מוכן לעשות הכל בשביל החינוך של הילדים ושילכו בדרך שאנחנו רוצים. אנחנו שייכים לזרם הליטאי. אני אומנם חרדי אבל מגיע ממשפחה מאוד מגוונת. אני חצי אשכנזי וחצי ספרדי. גדלתי בנחלאות שזה מקום מקסים".
איך הכרתם? אידה: "שידוך". אליהו: "חבר שלי נפגש איתה וחזר לרב שלנו ואמר 'היא לא מתאימה לי, היא מתאימה לאליהו'. אז הלכתי לפגוש אותה. פעם ראשונה הגעתי לשדרות מהשידוך הזה. אחרי שלוש פגישות כבר ידענו את הכיוון". אידה: "יודעים לפי הלב אבל גם המשפחות מבררות לפני שנפגשים".
7.10? אליהו: "חגגנו את שמחת תורה, שמענו את האזעקות אבל לא הבנו מה קורה. הטלפון סגור כי שבת. בצהריים מישהו אמר שיש 40 הרוגים ויש מחבלים בבארי. לא ידענו באותו שלב שיש מחבלים גם בנתיבות". אידה: "היו במהלך השבת טלפונים מהמשפחה אבל לא עניתי כי לא זיהיתי. ואיך שיצאה השבת קיבלנו את כל הטלפונים והבנו שקרה אסון גדול". אליהו: "הבן התקשר שאבוא לחלץ אותו מהישיבה באופקים. ראיתי עשרות גופות שוכבות בכביש הראשי. הייתי ממוקד במטרה ועוד לא עיכלתי מה אני רואה".
אין טלוויזיה. איך מתעדכנים? אליהו: "יש את קווי נייעס. אתה מתקשר ושומע את החדשות האחרונות בטלפון".
מלון? אידה: "שבוע אחרי הגענו לרמדה בירושלים. אנשים ברחו מהעיר בלי שיהיה פינוי מסודר. ואז התחיל פינוי מסודר משדרות למלון הזה. את נתיבות לא פינו והיינו צריכים לחזור הביתה אבל אני גננת בגן חובה בשדרות וקיבלתי טלפון מהעירייה וביקשו שאשאר במלון כדי לפתוח פה גן ילדים ולנהל את מערך הגנים".
גן? אידה: "פתחתי פה שלושה גנים עם יותר מ־100 ילדים. לילדים קשה כי זה לא שגרה למרות שמנסים לעשות להם סדר. הם כל היום ביחד ואין להם במה להיאחז כי אין בית. גם לי זה מאוד קשוח, אבל אני מרגישה במילואים. זו התרומה שלי. אני גם נהנית לעבוד במערכת החינוך של שדרות. יש בעיר הזו השקעה אדירה בחינוך. ניסו למשוך אותי לנתיבות אבל אני לא מוכנה לעזוב".
מתי הביתה? אידה: "נראה לי שלפחות עוד חודשיים אנחנו כאן. נורא קשה לחיות במלון. אתה לא בבית, הילדים מתפזרים, אין משפחתיות, אין אוכל של בית. אבל החלטתי שאני לוקחת את זה על עצמי. ההרגשה שאתה משמעותי וצריכים אותך נותנת כוח".
אליהו? "אני מורה בגני ילדים בנתיבות ברשת בני יוסף של ש"ס. מלמד אותם קריאה. עכשיו אני נוסע כל יום בלילה מירושלים לנתיבות, ישן שם וקם בבוקר לגן כדי להמשיך ללמד. ואז בצהריים חוזר לירושלים כדי להיות עם המשפחה, לאכול יחד ארוחת ערב וחזרה לנתיבות".
איך מסתדרים כלכלית? אליהו: "מסתדרים. אין לנו מינוס ואנחנו חיים ממה שיש. לא חסר כלום. הילדים לבושים ויש מה לאכול. ברוך השם. אנחנו כן מחפשים לקנות דירה אבל מאוד קשה להגיע לזה. אנחנו פוחדים מכל החובות, בטח עכשיו שאנחנו עומדים לחתן את הבן. הוא ממש התארס עכשיו פה במלון וכבר צריך להתכונן לחתונה. נפגשנו עם ההורים וכבר היה סיכום כספי, כמה נותנים".
רמת חיים? אליהו: "יש לנו רכב אחד, בגדים אנחנו לא קונים מותגים אלא יד שנייה. ויש מכירות שכונתיות קהילתיות. זה כוח צרכני של הקהילה החרדית שקונים יחד ואז זה זול משמעותית".
קהילה? אידה: "יש לנו את הרב שמואל מונטג שמכוון אותנו. אני עובדת משרד החינוך והייתי צריכה טלפון עם ווטסאפ. אצלנו זה לא מקובל אז הייתי צריכה לקבל אישור מהרב והוא הסכים". אליהו: "יש גם דבר כזה שנקראת ועדת צדקה - עזרה למשפחות בקשיים".
ועדת צדקה? אליהו: "אנחנו שמים כל חודש 200 שקלים שנועד לערבות הדדית. אם יש משפחה שצריכה היא פונה לרב ומקבלת. זו עזרה הדדית". אידה: "אני למשל מרכזת את עזר ליולדת. אנחנו מארגנות אוכל לכל יולדת מהקהילה כדי לעזור לה בהתחלה".
